במקום רוחו של נתניהו, מעל הסיקור ב
ידיעות אחרונות מרחפת רוחו של ראש
ממשלה ישראלי אחר,
יצחק רבין. הכותרת הראשית ב
עיתון משווה את האבל על מות איינשטיין לאבל שבא בעקבות רצח רבין - "הלכת לנו, חבר". כמו רבין, שהפך לאחר מותו לקדוש עבור פלח מסוים מהחברה בישראל, גם איינשטיין מסמל בידיעות אחרונות דמות מופת של ימים שהיו ואינם.
"קולה של המדינה, קול שחשבנו שהולך ונעלם", כותבת עליו
סימה קדמון. "קול שבתקופה האחרונה, ובעיקר בשבועות האחרונים, נבלע על-ידי קולות אחרים שנדמה שהולכים ומשתלטים על הפסקול של חיינו, דוחקים ומרחיקים אותנו בכוחנות, בראוותנות, בנהנתנות ובחוסר תרבות.
"[...] לא קשה להבין למה כל-כך הרבה אנשים נזכרו אמש בימי הפרידה שלנו מראש הממשלה יצחק רבין [...] מין רצון קולקטיבי להיאחז במשהו שנדמה לנו שנלקח מאיתנו, זמנים שהיו ולא ישובו [...] אריק איינשטיין נפרד מאיתנו בימים שבהם זמרים מפורסמים אחרים מגלמים דברים שונים לגמרי. אנשים שהסממן שלהם להצלחה הוא במגדלי יוקרה, במכוניות פאר, בסכומי כסף אדירים, במסיבות ראוותניות".
גם אריאלה רינגל-הופמן, שכותבת על איינשטיין במדור הדעות של ידיעות אחרונות, משווה בינו לבין אייל גולן, ובעיקר בין הדימוי של שניהם בעיניה. "להישאר מבוהל, כאחד האדם, ממתקפות החיים", היא כותבת על רצונו של איינשטיין. "[...] שום דבר שדומה או
מזכיר זמרים לאומיים מהדור החדש, אלו שהם דוגמה וסמל למימוש פנטזיות גבריות ירודות - גם אם הן חוקיות מאה אחוז. להישאר דוגמה וסמל לפער הענק שנפער בין מה שהיינו רוצים כל כך לבין המקום שאליו נסחפנו".
הנימה הזו, שמשווה בין ישראל הטהורה של פעם לישראל המושחתת של היום, בין איינשטיין לגולן, נעדרת כמעט לחלוטין מ"ישראל היום", שמקדש את ההווה, אך עולה ביתר שאת מ
מאמר מאת שי גולדן, המתפרסם הבוקר במדור הדעות של מעריב. סגן עורך העיתון לשעבר משווה בין מי שכונה לאחרונה "הזמר הלאומי" למי שלדעתו ראוי לתואר.
"גולן לא ייצג בעיניי את ישראל שאני רוצה להאמין שהיא עדיין המדינה שלי", הוא כותב. "לא ייצג בסגנונו, בדרך התנהלותו, באופן בו היה אדם. אתמול, אחר-הצהריים, כשנטמן אריק איינשטיין בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב חשבתי לעצמי שהנה זמר לאומי שאין צורך להצמיד לו את הלכאורה, שאין צורך להתבייש בו, במעשיו, בסגנונו.
"[...] כמו ניצול, אולי שריד, מתקופה שרבים בתוכנו לא הכירו, איינשטיין שימש תזכורת שאין עליה עוררין לכך שפעם, באמת, התנהגנו כאן אחרת. לא לכאורה. באמת. שפעם, באמת, היינו באמת, מדינה אחרת".
פעם, במדינת ישראל של אריק איינשטיין, אשר התקיימה בנפרד ממדינת ישראל של דן בן-אמוץ ואורי זהר.
גם מאמר המערכת של
הארץ מבכה את לכתו של איינשטיין כלכתה של תקופה. אמנם, "זמר הוא רק זמר", נכתב שם, אבל "שיריו ציירו ישראליות צנועה, תמימה, בראשיתית, חילונית ובעיקר אוהבת אדם. כל אלו לא מאפיינים עוד את ישראל, שהולכת ומפנה עורף לערכים אלו. במובן זה, העצב על מותו של איינשטיין, הוא אולי ביטוי של צער על דחיקתם העקבית והמתמשכת של אותם ערכים מהתרבות הישראלית".
גדעון לוי, הכותב במדור הדעות של הארץ, מזכיר איך בראשית דרכו כתבה עליו העיתונאית
סילבי קשת בהארץ: "נגיף חדש משתולל באוכלוסייה. הוא פוגע בעיקר בנערות בנות 14–17, מכל הגדלים. זה נראה גבוה, דק, בעל שיער ארוך, עיניים חומות, ממצמצות בחוסר ראייה. זה מזמר עלי במות ויש לזה חוצפה להיות עניו. זה נקרא אריק איינשטיין". לוי אף ממשיך וכותב: "כמעט כמו שכותבים עכשיו על זמר לאומי אחר, שעכשיו הוא בחדשות".
במדור הדעות של ידיעות אחרונות מספקת סמדר שיר דוגמה חיה להשפעת הנגיף האיינשטייני. היא נזכרת כיצד עקבה אחריו כתיכוניסטית וכשראתה אותו יום אחד משתעל השתוקקה "להיות חיידק שנפלט מהגרון שלו" (בהמשך המשפט, המשך שיכול להתנסח רק בטור של סמדר שיר, היא מוסיפה: ""הגרון שכבר לא ישיר").
האם יש מקום לדמיון בין שפע הקטינות שהעריצו את איינשטיין לפני עשרות שנים לבין ההערצה הנוכחית של קטינות לאייל גולן? גדעון לוי רומז לכך, אך מיד בהמשך הוא מציין כי "יותר משאנחנו מתאבלים על איינשטיין [...] על עצמנו אנחנו מתאבלים. מתאבלים על כך שמאז 'יכול להיות שזה נגמר', ששר איינשטיין, ועד 'מאמי, זה נגמר', של
עומר אדם, עברנו דרך ארוכה ומכוערת".
מי שאינו שותף להתרפקות על העבר, ואף טוען כי אותו עבר אינו אלא מדומיין (לפחות בחלקו), הוא כתב הארץ אנשיל פפר. אחרי שהוא מבקר את הנאום ה"נמלץ" שנשא ראש הממשלה נתניהו בטקס האשכבה,
מתייחס פפר ליתר המתאבלים:
"נתניהו לא היה אבסורדי יותר מאלפי מלוויו ואוהבי שירתו האמיתיים של איינשטיין: גם הם, כמו נתניהו, רצו להידבק בפעם האחרונה באשליה. כמו חסידיו של מרן, הסוגדים למיתוס של הנהגה ואחדות שלא התקיימו מעולם - כך גם הם נאחזים במצג של ישראלי יפה בארץ ישראל הישנה והטובה.
"דוק של עצבות אך גם של נהרה היה שפוך על פניהם של המשתתפים בחוויית ההזדככות של הזמר העברי. שערי העיתונים, שרק בשבוע שעבר נמרח עליהם ראשו המגולח של זמר אחר, חובש משקפי מעצבים, היטהרו ונשאו את הדיוקן עם הבלורית והחולצה האדומה. הלכת מאיתנו, אריק, והשארת אותנו עם אייל גולן, הריאליטי והסחי.
"[...] זו הייתה אשליה של ישראליות, אבל לא של כל הישראלים: רק של כאלה שחלמו על שומר עברי על סוס לבן, בלילה שחור. כאלה ששבת בבוקר בשבילם היא קפה, עיתון ושיט בירקון. איינשטיין מעולם לא ניסה למכור את האשליה הזו; הוא רק רצה לשיר - ועשה זאת טוב יותר מכולם. האשליה שייכת לאלה שבנו על איינשטיין את הישראליות המלאכותית והמוגבלת שלהם - בלי דתיים, ערבים ועולים חדשים.
"[...] איינשטיין היה גאון ישראלי, בדיוק כמו
עובדיה יוסף. וגם אם הרהבתנות של מגדלי YOO הייתה זרה לתל אביב הקטנה שלו, הרי שמסיבות החשק עם תלמידות תיכון היו כבר בתקופתו. [...] עובדיה, אריק, אייל - אלה גיבורי התרבות שלנו. הם מרכיבי הישראליות היפה והמכוערת גם יחד. הכללת כל השלושה בפנתיאון לא מורידה מגדולתו של איינשטיין, שממילא לא נזקק מעולם לשום עיתונאי קטן שיאדיר את שמו".