את אבי כץ פגשתי חמש דקות לפני הסערה, ערב פתיחת הסניף הראשון של קופיקס, מעשה שיקנה לאמירה שלו: "אני הולך לשגע את המדינה" תוקף מעשי. אפשר היה לצפות מיזם סדרתי שערב השקת המיזם החדש שלו יהיה טרוד, אבל כץ נראה דווקא נינוח, וכמעט שלא נתן לטלפון, שלא הפסיק לצלצל, להטריד אותו.
עוד מעט תתחיל מלחמת הקפה, כשהמיגים של כץ יחלפו מעל לראשי המתחרים ההמומים במעוזים שעל גדות מדרכות העיר, אבל בינתיים הוא מרשה לעצמו לשחרר ולשבת איתי לשיחה שמצליחה לחסל בקבוק של "גרייגוס" על הבר הנחשב של "מלון מונטיפיורי". למרות ששירות החניה שמטפל בב.מ.וו איקס-5 של הלקוחות הקבועים מפריע לי תמיד לזגזג עם האופנוע בין המכוניות ברחוב, אני אוהב את המקום הזה. אני אוהב אותו למרות כל גינוני הטקס האופייניים למיזמי האוכל של הקבוצה (רוב הלקוחות אוהבים אותם מאוד דווקא בגללם: מהקופי בר, דרך הבראסרי, רוטשילד 12, המעדנייה ביהודה הלוי ועוד), אני אוהב אותו כי האוכל כאן הוא ממש נפלא, גם אם מטעמי כשרות (של כץ) אנחנו מסתפקים הפעם במנות פתיחה חלביות בלבד - העיקר שיהיה עם מה לסחוב את הוודקה.
כץ, צריך לומר, הוא ססגוני בדיוק כמו עסקיו: האיש שהיה לו את "הכל בדולר", "כפר השעשועים" והיום את קרן "הגשמה" וכמובן "קופיקס", נראה צעיר בהרבה מ-51 שנותיו: במראה - לפחות בעשור, בראשו הקודח - לפחות ב-20 שנה. בהתלהבות של ילד, הוא מדלג מנושא לנושא: "אם אתה מתעייף מהדיבורים שלי - רק תגיד", הוא מזהיר מדי פעם וממשיך לפטפט בעליזות מדבקת.
"בגיל צעיר, הייתי תלמיד גרוע. הכול השתנה כשביקר אותנו בארץ דוד שלי מארצות-הברית, הסתכל עליי בזלזול ושאל אותי אם זה מה שאני רוצה לעשות בחיים. הייתי אז רק בכיתה ד', אבל נעלבתי עד עמקי נשמתי והמשפט הקטן הזה הפך לי את החיים. מאז אני טיפוס אוטודידקטי, שלא מפסיק ללמוד.
"בגיל 40, הייתה לי מרצדס חדשה, משפחה, בית יפה. זה עורר אותי לחשוב על 'מה חסר לבן-אדם' על-פי תורת המוסר של רבי ישראל מסלנט".
ומה שהיה חסר לכץ, היה קרן שתגשים לו ולמשקיעים חלומות, כך חבר לגיל אונגר בהקמת קרן "הגשמה" שמשקיעה כ-500 מיליון שקל בכ-60 מיזמים שונים.
מי המשקיעים בקרן? "כולם. מזה שישב לידי בבית הכנסת ועד לאנשי עסקים, מחמי וגיסי ועד לרופא השיניים שלי".
אלא שעם כל הכבוד ל"הגשמה" ואפילו ל"קופיקס" שכמה ימים אחרי השיחה הזאת תצליח להרעיד כאן את האדמה בענף בתי הקפה, לא באנו לכאן כדי לדבר על עסקים.
אמרת שאתה אוטודידקט, אתה אוהב לקרוא? "מאוד. יש שלושה סוגי ספרים שעיצבו אותי: ספרים כמו 'זעקת הקרב' של ליאון יוריס שגרם לי בשעתו לרצות להתגייס או 'כמעיין המתגבר' של איאן רנד, שעיצב אותי כאינדיבידואליסט. יש ספרות היסטורית או ביוגרפית שאני מאוד אוהב, כמו למשל 'המרד' של מנחם בגין. יש בו קטע מקסים שבו בגין עומד מול חוקר בווילנה ומרצה לו למה ברית המועצות לא תשרוד: 'שרוכי הנעליים יפילו אותם' מתנבא בגין שבדיעבד צדק. יש גם ספרות יפה כמו 'הבושם', למשל, של פטריק זיסקינד, ספר שנתן לי בוקס בבטן עד שהיה קשה לי לאכול. הרגשתי כמו ילד שעלה על רכבת הרים בלונה פארק".
טלוויזיה אתה רואה? "מעט. אני אוהב סדרות מקומיות כמו 'פולישוק' או 'עבודה ערבית' וגם סדרות שמבוססות על מקרים היסטוריים, כמו למשל 'הבורג'ס' שהורדתי ב-VOD ומעניינת אותי כי אני מכיר את ההיסטוריה שמאחוריה".
קולנוע? תיאטרון? אתה הולך לראות סרטים והצגות? "כמעט שלא. אני חושב שלמי שניחן בדימיון עשיר, אין יותר טוב מספר".
מה עם מוזיקה? "אני אוהב מאוד. כמעט הכול. שומע מזרחית, אוהב מאוד יוונית, אבל גם את הגבעטרון למשל, שהמוזיקה שהם שרים היא למעשה מוזיקה רוסית. אפילו מוזיקה ערבית אני אוהב - מעמיר בניון בתחילת דרכו ושמאלה. אני אוהב מוזיקה חסידית וגם מוזיקת כנסיות".
כנסיות? "כן. אני מת על כנסיות. למשל בכנסיית סן-פטרוס בוותיקן הייתי כבר שלוש פעמים ובכל פעם בכיתי".
זו תשובה קצת מפתיעה ממי שמסתובב עם כיפה על הראש. "כן, אני יודע שזו אנטיתזה לאדם הדתי, אבל אתה שאלת אותי מה אני אוהב ולא במה אני מאמין".
