בחודשים שחלפו בינתיים, ניסה סגן השר אלקין לרכך את עמדת האיחוד. בדרגים הגבוהים התגלתה הבנה. שרי החוץ של גרמניה, צרפת וכמה מדינות מזרח-אירופיות גילו הבנה מסוימת. בסופו של דבר, גם לאירופים עניין רב בשיתוף פעולה עם ישראל. התברר כי מדובר בפרויקטים משותפים עם ישראל שגופים אירופים מגלים בהם עניין, פרויקטים שמניינם הוא לפחות אלפיים. אבל שרי החוץ וקתרין אשטון לחוד, ומי שקובע הם פקידים בכירים. לכן, בשישי בערב, התקבלה בתיבת הדוא"ל של אלקין טיוטת מסמך, שבה נסיגה מחלק משמעותי מההבנות שהגבילו את ישראל גם כך. ממוצאי שבת החל המרוץ. בנט התבקש להיכנס לתמונה, כשפרי לוחץ מהצד השני. מבחינתו הייתה זו הזדמנות נוספת לחדד עמדות. בינתיים ליברמן, שחזר לתפקידו, נכנס אף הוא לתמונה. בנט נמנע תחילה מלהיכנס לעובי הקורה. שיטת העבודה שלו שונה. כמו אורית סטרוק, שפעלה אף היא בסוגיה והייתה מקשרת בין אלקין לבנט, נוהג אלקין להיכנס לפרטים הקטנים ולקרוא את האותיות הקטנות של כל סעיף וסעיף. לעומתו, בנט מייחס חשיבות לסעיפים הייצוגיים. על כן הוא הסתפק בסעיף שקבע כי על ישראל להצהיר שמוסדותיה אשר ישתתפו בתוכנית לא יקצו כספים אלה ליו"ש – הצהרה שנתפסה בעיניו כמשפילה. מעבר לכך, לא ממש הכין שיעורי בית ולא היה מצוי בפרטים הקטנים. הזמן דחק. ביום שני נפגשו בנט ואלקין לתיאום עמדות. קודם לכן, אלקין נפגש על ליברמן. שרי יש עתיד ביקשו שבלעדיהם לא תתקבל ההחלטה. נקבעה פגישה בלשכתו של נתניהו ליום שני, בהשתתפותם של ליברמן, בנט, פירון, אלקין ופרי. השרים בדקו את מאזן הכוחות. ליברמן ובנט נכנסים עתה לתחרות על הקול הימני. ליברמן הביט על בנט. בשלב מסוים התלבט. אילו בנט היה מוותר, ליברמן היה משאיר לאלקין את התפקיד של הילד הרע בשכונה. בנט ואלקין תיאמו עמדות. ליברמן הצטרף לציר, והודיע שהוא מתנגד לכניעה. הכרעות לא נפלו בפגישה. יעקב פרי יצא מהפגישה בטרם הסתיימה – היא נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה – ותדרך את העיתונאים. לבסוף הוחלט להקים צוות של שלושה: בנט, אלקין ו ציפי לבני, שיש לה קשרים אישיים עם קתרין אשטון. פרי לא שותף בצוות. ביום שלישי נחתם ההסכם. מבחינה פוליטית, הציר הימני ב ממשלה גבר על הציר השמאלי. עמדתם של ליברמן-בנט-אלקין גברה על זו של פרי-פירון-לבני, ובסופו של דבר, לבני פעלה להורדת שני הסעיפים שעוררו התנגדות בפלג הימני: ההצהרות והכלים הפיננסיים. במישור המדיני, מדובר במזעור נזקים בלבד. ישראל חתמה למעשה על זכותו של האיחוד האירופי להפלות לרעה מיזמים ישראלים שפועלים מעבר לקו הירוק; זאת בשעה שהאיחוד האירופי מפעיל סטנדרט כפול: הוא מממן גופים טורקיים בצפון קפריסין וגם פיתוח שטחים בסהרה המערבית במרוקו – והרי את כל אלה ניתן להגדיר כשטחים כבושים. מצד שני, ישראל לא חתמה על התחייבות מצדה שלא לממן גופים ביו"ש. רק אפשרה לאיחוד האירופי להתערב. נקודה מסקרנת לסיכום: תוכנית הורייזן 2020 מחריגה פרויקטים ישראלים שפועלים "לטובת הילידים", כלומר לטובת הפלשתינים ביו"ש. בעבר, הצעות חוק שנועדו להגביל תרומות לעמותות של השמאל המזוהות פוליטית עוררו ויכוחים, כשמתנגדיהן טענו כי לא ניתן להגדיר מהן העמותות. האיחוד האירופי מספק כעת את הכלים.
|
|
|
|
|
ביום ראשון, כשליברמן קיבל החלטה שלא להוציא את סיעתו מ'הליכוד-ביתנו', הוא פעל גם מתוך ידיעה ברורה שיכולת התמרון שלו הצטמצמה לאחר תבוסתה של יחימוביץ'. ניצחונו של הרצוג, שידו מושטת למשא ומתן קואליציוני, דווקא תורם ליציבות הקואליציה | |
|
|
|
ביום שני הסתובב יצחק (בוז'י) הרצוג במזנון הח"כים ובמסדרונות הכנסת כחתן השמחה, וליקט על ימין ועל שמאל ברכות ומחמאות. הרצוג בינתיים לא בדרך ל ממשלה, אבל בחירתו מספקת לנתניהו גלגל רזרבי שקודם לא היה לו. לפני כן, כל תאונה קואליציונית הבטיחה להיות קטלנית. היום נתניהו יכול להרשות לעצמו, במידת הצורך, לעלות על מדרכות ולעבור בכביש שבו פזורים מסמרים. לתבוסת שלי יחימוביץ' יש כמה סיבות. היא לא סיפקה את המנדטים (שברחו אל יאיר לפיד); היא ניהלה את המפלגה באופן ריכוזי; היא הרגיזה את בכירי המפלגה, שלא הורגלו לישיבה ממושכת באופוזיציה כאילו היו חברי כנסת מן המניין, כשרק יו"ר המפלגה מככבת; היא איבדה בני ברית פוליטיים שסייעו לה בדרכה, דוגמת יו"ר ההסתדרות עופר עיני ועוד; הפעילים העדיפו נצר של משפחה מיוחסת, בן-של ונכד-של על פני אם חד-הורית שבנתה את עצמה בעשר אצבעות. כל התשובות נכונות. עם זאת, אפשר להצביע על שתי סיבות עיקריות לתבוסתה: האחת, כנראה שלא התמזל מזלה של שלי יחימוביץ'. היא איחרה את הרכבת. ואולי הקדימה. עוד בטרם נספרו הקולות בקלפיות של מפלגת העבודה, ציינה יחימוביץ' שעיקר תומכיה הם המבוגרים והצעירים. זאת בדיוק הנקודה. היא פספסה את דור הביניים. יחימוביץ' אינה פוליטיקאית מודרנית. היא פוליטיקאית של אג'נדה. יריביה לעגו לה בשל הלהט בו התייצבה לצדם של עובדי קבלן. היא ניסתה להניף דגל של צדק חברתי. אבל החברה הישראלית של היום נרתעת מדגלים. את הדגלים קיפלה אחרי שנות השמונים שבהן 'גוש אמונים' כבשה את הגבעות ו' שלום עכשיו' מילאה את הכיכרות. ייתכן שעידן האידיאולוגיות יחזור בעוד עשור או שניים, כשהצעירים של היום יגלו שנקעה נפשם מפוליטיקה של ' כוכב נולד', והאופנה הפוליטית תתחלף. אבל בינתיים, דור הביניים – דור פרגמאטי שמספק את מרבית הפעילים – העדיף את הרצוג. הסיבה השנייה היא המסורת הפוליטית של מפלגת העבודה. מאז רצח רבין, העבודה החליפה את העומד בראשה שש פעמים: פרס, ברק, בן-אליעזר, מצנע, ברק בפעם השנייה, יחימוביץ' ועכשיו הרצוג. תוחלת חייו הפוליטיים של יו"ר מפלגת העבודה היא שנתיים וחצי בממוצע. לתשומת לבו של הרצוג, שבקצב הזה איש לא מבטיח לו שיוביל את העבודה לבחירות הבאות. בינתיים בחירתו נותנת את אותותיה כבר בשבוע הראשון. הדיבורים של ציפי לבני על ברית פוליטית חדשה, ציר לבני-הרצוג במקום ציר בנט-לפיד, הם דיבורים בעלמא. קשה לשתף פעולה כששתי המפלגות נמצאות משני צדי המתרס, ואם נתניהו יחליט לחתום על הסכם מדיני, העבודה תתמוך בהסכם גם ללא ציפי לבני. אבל לבני בהחלט מסמנת אופציה: הברית תתממש אם העבודה תיכנס לממשלה. הכל מחשיבים היום את הרצוג כשותף קואליציוני אפשרי. הסיעות החרדיות, שחולמות להחליף עם העבודה את לפיד ואת בנט; ציפי לבני; וגם לפיד, בנט וליברמן, שמהיום לכל אחד מהם יש תחליף. ביום ראשון, כשליברמן קיבל החלטה שלא להוציא את סיעתו מסיעת 'הליכוד-ביתנו', הוא פעל, בין היתר, מתוך ידיעה ברורה שיכולת התמרון שלו הצטמצמה לאחר תבוסתה של שלי יחימוביץ'. באופן פרדוקסלי, ניצחונו של הרצוג שידו מושטת למשא-ומתן קואליציוני, תורם ליציבות הקואליציה הנוכחית.
|
מדי שבוע בשעה שלוש מתכנסת סיעת 'ישראל ביתנו' באולם ירושלים בכנסת. בשבוע האחרון דחה אביגדור ליברמן את ההכרעה לגבי הפרדת הסיעות (והרשימות), וגלגל את תפוח האדמה הלוהט לפתח הליכוד. "נערכו דיונים רבים", סיפר אחד מחברי סיעת ישראל ביתנו עם כניסתו לאולם הישיבות של הסיעה המשותפת, "וחלק גדול מהחברים דיבר נגד האיחוד. כמעט כולם. אבל מה, אצלנו במפלגה יש סדר. כל אחד יכול לדבר ולהביע דעה, אבל כשמתקבלת החלטה, כולם מתיישרים ומתייצבים מאחוריה. אין בלגן כמו במפלגות אחרות". בערב שקדם לישיבת הסיעה כינס שר החוץ את ועידת ישראל ביתנו במלון 'רמדה רנסנס' בירושלים. כהרגלו, התייחס ליברמן בנאום שנשא לסוגיות שברומו של עולם, ורק לקראת הסוף נזכר בנושא שלשמו התכנסו כולם. אשר לליכוד, העיר כאילו מדובר בעניין שולי או בהערת אגב, ראש ה ממשלה ביקש שנמשיך ביחד אז החלטנו להיענות לבקשה. אילו נערכה בוועידת ישראל ביתנו הצבעה דמוקרטית (וחשאית), התוצאה הייתה ברורה: הפרדת הסיעות והתמודדות נפרדת בבחירות. אבל הדמוקרטיה בישראל ביתנו היא דמוקרטיה ייחודית. מדברים בקולות רבים, מקבלים החלטות פה אחד. לאחר הוועידה, כמה חברי הסיעה פנו לח"כים של הליכוד. תבלמו את האיחוד, ביקשו, שלא יהיה מיזוג מפלגות. אפשר להבין ללבם. האיחוד, אם וכאשר יתרחש, יחסל את מנגנון המפלגה וישאיר בחוץ הן את אנשי המנגנון והן את מרבית חברי הכנסת. המטיבים לקרוא את המפה הפנים-ליכודית קובעים בביטחון שבקרב המתפקדים, גם לאחר המפקד שיערוך ליברמן, יש סיכוי ל יאיר שמיר, ל עוזי לנדאו, אולי לאורלי לוי. ליברמן, מעריכים אותם גורמים, יתאמץ להכניס את פאינה קירשנבאום. זאת בהנחה שהרשימה הארצית תורחב ל-25. ליברמן לא קיבל את החלטתו מטעמי נימוס ("לא מסרבים אם ראש הממשלה מבקש"). נתניהו לא סתם ביקש, הוא העביר לליברמן מסר ברור: היפרדות הסיעות פירושה שינוי כללי המשחק. אם ישראל ביתנו לא תהיה חלק ממפלגת השלטון, חלקה בעוגה הקואליציונית יקטן. בין היתר תיאלץ, למשל, להיפרד מראשות ועדת החוקה. ניצחונו של הרצוג אפשר לנתניהו לאיים.
|
|