אני מציעה למי שטרם ביקר בתיאטרון ומעוניין בכך, או למי שהרבה זמן לא ביקר בתיאטרון ורוצה לבחור לו הצגה, לצפות בהצגה "פיניטה לה קומדיה", בתיאטרון גשר. כ"פריקית" של התיאטרון הזה, ויש לציין כי כל הצגה שראיתי בגשר הפכה, תמיד, בלי יוצא מן הכלל, לחוויה מרגשת, יוצאת דופן בעושר רעיונות הבימוי, התפאורה, המוזיקה, האווירה הקסומה וכמובן השחקנים והטקסטים.
פיניטה לה קומדיה היא עיבוד של המחזה "המתאבד" שכתב ניקולאי ארדמן( 1900-1970) ברוסיה הקומוניסטית. המחזה "הליצני" מלא ביקורת על המשטר, מתאר את החיים הפרולטריים-קולקטיביים, של תושבי הערים הגדולות, שחיו כמה משפחות יחד בדירה, (בין 25-50 איש בדירה), חדר לכל משפחה, עם מטבח משותף, יחידת שרותים ואמבטיה אחת לכולם. את אורח החיים המשותף מתאר ארדמן כסוג של משפחה מאוחדת שמתאמצת להפוך את החיים לטובים ככל האפשר, בגיהינום צפוף וחסר פרטיות זה.
ארדמן נחשב למחזאי וכותב תסריטים מצליח אך, "המתאבד" לא זכה לעלות על הבמה. באחד הערבים הוזמן ארדמן למסיבה בבית סטלין, שם, כטוב לב בוודקה, הפליא לעקוץ את הפוליטיקאים ואנשי השלטון ומיד הוגלה לסיביר... בשנים הבאות המשיך בקריירה שלו ככותב מכובד, נפטר ב-1970 כשההצגה הזו הועלתה לראשונה בתיאטרון במוסקבה ב-1990.
"המתאבד" מחזה של ניקולאי ארדמן
המחזה פיניטה לה קומדיה, עם הבמאי, המעבד והעורך המוסיקאלי, אלכסנדר מורפוב מבולגריה, היא הצגה מטורפת. המעברים על הבמה בין מאניה לדיפרסיה, מתרחשים לעתים קרובות במהלך ההצגה שנמשכת שעתיים חצי. עצב, חידלון, גיחוך וייאוש מתחלפים, לא פעם, בחדווה, אושר, ושמחת חיים ומלווים במוזיקה סוערת רוסית, מלאת -חיים, מתודלקת באלכוהול.
אלון פרידמן, סמיון, גיבור פיניטה לה קומדיה, חי בדירה המשותפת עם רעייתו מאשה (נטע שפיגלמן) ואימה, כיחידה משפחתית עם עוד כעשרים וחמישה בני משפחות אחרים, הגרים באותה דירה. סמיון מובטל כבר שנתיים ואשתו מאשה מפרנסת את אימה ואת בעלה ממשכורתה המצומקת. העוני כה גדול, עד כי מכרו, או העביטו כל פריט לבוש או פריט כלשהו והם מתחרים על מעיל אחד, שאפשר לצאת עימו החוצה, לקור המקפיא.
סמיון מדבר הרבה על ההתאבדות העתידית שלו שהיא הסוף לכל צרותיו ומאידך על כך שילמד לנגן בטובה, כלי נשיפה ענקי, וירוויח המון כסף. מחלומות הנגינה לא יוצא הרבה ואילו פנטסיית ההתאבדות תופסת תאוצה ו"כולם" מדברים על זה ומעודדים את סמיון לגשת לביצוע.
הומור מקאברי בשפע
שיא ההצגה הוא חגיגות ההלוויה: חגיגת ריקודים ושתייה, מוזיקה רוסית נהדרת, מנוגנת ב"לייב" על הבמה, התרגשות ושמחה, של כל המשתתפים שלא זוכים כל יום וגם לא כל חודש לחגוג בעונג כה רב. בהמשך לחגיגת -ההלוויה, בה משתתף סמיון (שלא ממש מתלהב למות), יש גם הלוויה רוסית, היסטרית, חגיגית, מלאה טקסים ומחוות מגוחכות. האם זה העם הרוסי שעובר כך משמחה לייאוש? האם זה הקומוניזם שהפך את האדם לפרור, ליצור מפוחד מהשלטון? לעבד? עבד שמנצל כל הזדמנות לחגיגה? או בכול המשטרים האדם הוא סוג של פרור זעיר וחסר דעה משל עצמו? מעברים מייאוש לתקווה, מיגון לשמחה הם החיים של כולנו, רק בהצגה המטורפת הזו מוגש ההבדל הפתאומי, בין עליבות לבין אושר, בין אושר רגעי ושמחה שמתפוגגת, בין חלום לשברו.
כל השחקנים משחקים נפלא, כראוי ללהקה מהודקת, ממושמעת, עם במאים ואנשי מקצוע מצוינים מלווים את הטקסט, את התנועה, את התאורה והתפאורה. המוזיקה -לעילא ולעילא. הצחוק והדמע משמשים בערבוביה. התקווה דווקא מנצחת בסוף אבל אני לא רוצה לקלקל לכם את ההצגה עם ספוילרים.