במדינת ישראל - כאובה ובוכה, לאורך מרבית ימות השנה - היה
ספי ריבלין מקור לעידוד. הוא היה קומיקאי בחסד עליון, כישרוני ושובה-לב להדהים, כשההומור השנון מילא את כולו. אל מול עין דומעת הוא הישיר מבטו בעין צוחקת. החיוך הנצחי לא מש מפניו, אף בשעה כשרה לדמעות.
גם בשנים שסבל בעצמו ממחלת הסרטן שפגעה בו - לא נשבר ספי ריבלין אפילו לרגע. יתר על כן: הוא צחק ועודד את כל סובביו, ובהם גם רופאים שלא משו ממנו. הוא הקרין חום תמידי ושלוות-אלוהים, וגם כאשר איבד את קולו - הוא לא הלך לאיבוד. כי ספי פשוט לא נזקק למלים, כשאת אלה ידעה למלא שפת-גופו.
ספי נמנה עם משפחה אצילה, רבת הוד והדר, בעלת שורשים עמוקים במדינה. אהבת-ישראל, שדבקה בו תדיר, עם עוצמת-הזדהות אינסופית. הפכו למושא-הערצה לרבים. הוא אהב את ארצו ועמו עד בלי גבול, ובברנז'ה שלו לא היה עוד כמוהו אמן-פטריוט, שסגד למדינה ברמ"ח-אבריו.
נשמה עילאית אבל המדינה, משום מה, לא גמלה לו על פועלו ועל יחסו החמים כלפיה. כדוגמת אריק אינשטיין לא שפר גורלו, ואף הוא, כמותו, לא זכה, משום מה, לקבל מידיה את פרס ישראל.
אף שהיה במשך שנים פעיל הליכוד - מעולם לא עלה לו השתן לראש. הוא שמר על יושרה והוגנות, נמנע לנצל את מעמדו לרעה ולהפיק ממנו תועלת פוליטית. מעל לכל הוא היה נשמה עילאית, עם לב חם ומקסים, ובתור שכזה אהוד על כולם: ילדים כבוגרים, כשגם בשעות הקשות ביותר לא איבד ביטחון ותקווה.
ספי ריבלין הותיר אחריו חותם בל-יימחה ובלתי-נשכח על התרבות הישראלית. כך או אחרת, אין לי צל של ספק שכישרון המשחק הפנומינלי שלו ישמש אבן-דרך להולכים אחריו.
