לפני שהשרידים האחרונים מפנים את הבמה

ישנם עדיין כמה וותיקים אשר בשיחה אתם שפכים את מררתם על העוול שהמדינה עשתה ועושה לניצולים עד היום הזה, על שלא מלמדים בבתי ספר על מעשיהם האדירים של ניצולי השואה להקמת המדינה ולהתפתחותה, על העובדה שהם עומדים כמו עניים בפתח בשעה שבמישרין ובעקיפין הוזרמו בגינם עשרות מיליארדי דולרים שבלעדיהם המדינה הייתה פשוטת רגל. צורב להם לאותו קומץ שרידים שאתם שוחחתי שכיום יותר מיובל שנים לאחר הסכם השילומים, ולאחר שני עשורים של קיום מרכז הארגונים, נושא הרכוש היהודי במזרח אירופה, בעיקר הרכוש הגדול, הציבורי והפרטי בפולין לא טופל, או בצורה של יציאת ידי חובה. האיש מזכיר ב יקור בפולין בתקופת המשטר הקומוניסטי של משלחת שחבריה היו השופט נאכט, ח"כ יצחק ארצי,נפתלי לביא, וזאב פקטור. הסתבר שכול הדלתות נפתחו בפני המשלחת, הם יכלו להיפגש כמעט עם כול מי שרצו. רק מאדם אחד נמנע מהם להיפגש, והוא שגריר ישראל בוורשה.הם מפרשים זאת בכך שכבר אז ממשלת ישראל לא רצתה להיות מעורבת ברכוש היהודי העצום בפולין. בשעה שהשילומים שקבלנו מגרמניה השתלמו לישראל, דרישת הרכוש מפולין לא עלתה בקנה אחד עם האינטרסים האחרים של ישראל בפולין. "עד עצם היום הזה- מרים אחד מהם את קולו " הם אומרים: האם אתם לא יודעים שהיחסים עם ממשלת פולין מצוינים". הסוגיה הובאה בשעתו גם בפני שר החוץ, אביגדור ליברמן, אבל לא זכתה למענה כלל. גם על ההנהגה היהודית האיש לא פוסח. "חשוב להם להיות דבוקים לכיסא מאשר להיכנס למערכה מתוך הנחה, שקיימת עשרות שנים, שהעניין אבוד., איך יכלו לדעת שזה אבוד כאשר לא יצאו מגדרם כדי לבדוק, כדי לבחון מה ניתן להציל" - הוא שואל-משיב. הנושא של הרכוש היהודי העצום בפולין הועלה לפני חודש בעת ביקור נישא פולין ברוניסלב קומורובסקי בראשית נובמבר. הפניה אליו באה מצד יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, קולט אביטל ויו"ר ארגון יוצאי פולין בארץ, לילי הבר. בפניה שתחילתה בסקירה קצרה של הסוגיה והעיכובים הביורוקראטיים והלגליסטיים, מבקשות השתיים לזרז את החקיקה אשר תשיב את הרכוש בפולין אשר הוחרם על-ידי הנאצים ותומכיהם, תאפשר תהליך מהיר ופשוט לפניות להשבת רכוש, ונגישות קלה לארכיונים השנונים שבהם יש רישום של הרכוש היהודי. "עלינו לנוע תמיד לקראת העתיד ביחד, כשני עמים אשר שותפים לערכים ולחזון. אולם הדרך לעתיד טמונה בכך שחובה לעמוד מול העבר. שלושה מיליון יהודים לא שרדו ואינם יכולים לפעול להחזרת רכושם. אך השרידים וילדיהם- יכולים .לכן אנו מבקשים ממך אדוני הנשיא לעמוד מול אתגר היסטורי זה כדי לתקן את העוול ההיסטורי". כמי שמכיר היטב את הנושא, אני בספק רב אם ממשלת פולין, כול ממשלה, תחזיר את הרכוש האדיר, הפרטי והציבורי, של יהודי פולין. אבל טוב שהמכתב נכתב. לפחות שהממסד הפולני והציבור בפולין יידע, אם יידע עליו בכלל, שהממסד הישראלי והיהודי עושה כמעט כלום, אצל שעוול ניצולי השואה לא נשכח.

אשר למרכז הארגונים של ניצולי השואה, הארגונים שהצטרפו בשעתם למרכז לא היו עשויים, כמובן, מקשה אחת, לא באופי הארגון ולא בעומדים בראשם. מהם היו "לנדסמנשאפטים" לאמור יוצאי קהילות, מהם ארגונים מסונפים למפלגות, או לתנועות, או לעבר משותף כמו הפרטיזנים והלוחמים האנטי נאציים וכיוצא באלה. בשעה שבנושא של תביעות נגד גרמניה וגם מול ממשלת ישראל הייתה בדרך כלל חזית אחידה ואפשר שגם הרמוניה, בסוגיות אחרות באו לידי ביטוי הבדלים, גדולים או ממוזערים, הן בכול הקשור לארגון עצמו וכן לאלה שייצגו אותו במוסדות המרכז, המועצה והוועד המנהל. בתקופת היותי חבר הוועד המנהל,( יחד עם נפתלי לאו- לביא) שלא ייצגו שום ארגון, יכולתי להתרשם מהקשת האנושית והאידיאית של אנשים אלה- כולם פעילים נמרצים למען הארגונים שאותם ייצגו. אבל היה גם האלמנט האישי, אותו אלמנט שהיה קיים, ועודנו קיים, במוסדות של קהילות יהודיות בפזורה וכאן בארץ היהודים . סוגיות כמו יוקרה, כבוד, אגוצנטריות וגם טינות וקנאות ושנאות, מעל פני השטח ומתחתיו.מי שהשכיל לנבט את הויכוחים הלוהטים היה היו"ר משה זנבר. עם זאת, באותם ימים גם חילוקי דעות גלויים התנהלו ביחס של כבוד הדדי, ובסובלנות ואף בנועם. בכול הנוגע להיבט אחר של ניצולי שואה, לאמור ההיבט הלא חומרי, המוסרי הערכי, האתי, היהודי והאוניברסאלי - חברי הוועד המנהל נזהרו מאוד שמא חלילה וחס הם ידרכו על יבלות פוליטיות ויגרמו לפרימה במרקם הקונצנזוס, ואז המרכז יהיה חשוף להתקפות פוליטיות. מזה המרכז ביקש להתרחק מאוד כמו ממטען צד. זה מלמד משהו על התקופה הזאת. עד כדי כך הייתה זהירות מופלגת שהתגובות לרעיון להוציא לאור "ביטאון של מרכז הארגונים" נעו בין התנגדות, לבין היסוס גם מצד אלה שצידדו ברעיון כמו יצחק ארצי. מי שתמך תמיכה איתנה ברעיון היו היו"ר, משה זנבר, המזכיר הכללי נוח פלוג וכן זאב פקטור שנושא המדיה היה חשוב לו. מבחוץ תמך ברעיון ראול טייטלבאום, עיתונאי מנוסה וחוקר שואה, וותיק ממני בעיסוק בנושא. עם זאת, גם הוא היה ספקן אם אכן ההצעה תתקבל. לבסוף הוחלט להדפיס כמה גיליונות ניסוי ומאז קיים "מזכר" (בדרך כלל בצורה סדירה פחות מאשר יותר, בייחוד בעת האחרונה עם מינויה של קולט אביטל כיו"ר המרכז אשר דוחפת להוצאה סדירה של הביטאון). ה"מזכר" נותן ביטוי ליריעה רחבה מאוד בחיי ניצולי השואה, ולא רק החומריים אלא גם הרוחניים והערכיים.

עם מותו של נוח פלוג, שנבחר ליו"ר במקומו של משה זנבר שפרש,עלו מבית הקונפדרציה הציונית בירושלים, המשכן של מרכז הארגונים, קולות לא נעימים מעל ורחשים תת-קרקעיים עוד פחות נעימים. אין בדעתי להיכנס לחרושת השמועות שלוותה את ההתרחשויות במרכז הארגונים. לא שהדבר לא ראוי לאזכור. הוא ראוי גם ראוי, מכיוון שרצוי לחשוף דברים כאלה אם לא בשעתם, אז בשעתנו. אבל תכליתו של מאמר זה מודגש בכותרת שלו: הצורך בעירוי וברענון ובשינוי הנראטיב. בנושאים חומריים כמו מצוקת ניצולי שואה בערוב חייהם מטפלים גורמים אחרים, בראש אלה " הקרן לרווחת ניצולי השואה". גם "הרשות לניצולי השואה" ויש גם המשרד לגמלאים שגם ידו בנושא. לדעתי יש חסר בטיפול, בלשון המעטה, בניצולי השואה מצד שני הגופים המיניסטריאליים. מרכז הארגונים צריך, יחד עם הבעיות השוטפות, להתמקד יותר ב"עתיד הזיכרון" כלומר בנושא התיעוד וההנצחה הן של השואה והן של ניצוליה, כאשר אלה יסתלקו מבמת החיים יחד עם הבעיות שלהם. בראש וראשונה יש חשיבות בתיעוד תרומת הניצולים למדינת ישראל והטבעת תודעה זאת לדורות. לא רק של דורות ההמשך אלא של כול הציבור ובעיקר הדור הצעיר. אחד המעשים שמשום מה אנו ממעטים להזכיר בהקשר של תרומת ניצולי השואה למדינה היא היוזמות והפעילות הנמרצת של ניצולי השואה לעצב את הזיכרון לשואה ולגבורה, הן בנרטיב והן במוסדות לתיעוד ונצחה אך בעיקר במערכת החינוכית הכללית והצבאית: משרד החינוך וקצין חינוך ראשי בצה"ל. אלה עשו מעט מאוד, אם בכלל, לתעד ולהטביע את נושא של עשיית ניצולי השואה להקמת המדינה ולשגשוגה. יש עוד היבט שהמרכז כן חייב לעסוק בו והוא לבחון את הנרטיב של יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אני הקדשתי לכך רשומה בבלוגים שלי בעקבות הופעתו של פרופסור דן מיכמן המדען הראשי של "יד ושם", בפני המועצה של המוסד. זאת עקב התהודה של הספר של ההיסטוריון טימותי סניידר bloodlands: Europe between Hitler and Stalin- basic books 2010 - בפרסומו העברי בהוצאה "כתר" 2012: ארצות דמים:אירופה בין היטלר לבין סטאלין. ספר זה עוסק מאוד בשואה אבל מנקודת ראות רחבה יותר, כפי שניתן ללמוד משמו. .ב"בשואה", כפי שאנו רואים אותה, נספו ששה וחצי מיליון יהודים. והיא ייחודית ליהודים. ספרו של סניידר עוסק ברצח 14 מיליון בני אדם, ולא רק על-ידי הנאצים בהנהגת היטלר אלא גם על-ידי הסובייטים בהנהגת סטאלין, ולא רק יהודים אלא הרבה לא יהודים .זאת עובדה היסטורית מבוססת שאין עליה עוררין. פרופסור דן מיכמן ראש מכון לחקר השואה ב"יד ושם", מדגיש שזאת לא רק כותרת של ספר אלא שהוא מוגש על-ידי החוקר כתפיסה היסטורית. פרופסור מיכמן מנתח אחת לאחת את ההבחנות בין סוגי רצח המוני, מבחינה היסטורית, הגדרה, מונחים, שטחי הרצח, כולל תהיות השוואתיות שאותם לא אביא כאן. אסתפק בהבחנה שהוא מדגיש היטב את ייחודיות השואה. לא אחזור על הניתוח המלא שכן הקדשתי לו רשומה. הנושא הוא כבד משקל ויש לו שייכות לעתיד הזיכרון. לאמור, לזיכרון השואה, ובקונטקסט הרחב, האוניברסאלי, שיש להדגיש אותה. אני את דעתי הבעתי, ואיני רואה טעם כאן לחזור עליה. אבל אני מזכיר זאת כנושא שחייב להיות על הפרק של הגוף העליון של הניצולים, בבד בד עם הליבון והשיח בציבור ובעולם האקדמי. לעניות דעתי, כדי למנוע את השכחה בעולם, חייבים למצוא את הנרטיב הנכון, אשר מצד אחד, ידגיש את הייחודיות של השואה אבל מצד שני יצביע על הלקחים העכשוויים, של הדורות הבאים, שיש להם עניין רב, בסוגיות כמו הג'נוסייד, רצח מיעוטים וכיוצא באלה מעשי זוועה. וזה אמור לא רק לגבי העולם, אלא גם לגבינו. מלבד היותנו מדינה יהודית אשר קמה על חורבות השואה, אנו שייכים לעולם הנאור ולערכיו, אף שמזמן איבדנו את התואר של "עם סגולה", אם בכלל יכולנו לטעון לכתר הזה.

יתרה מזאת אם הוועד המנהל הקיים של מרכז הארגונים רוצה להנחיל אחריו מורשת כפי שהנחילו מוסדות המרכז פעם, עליו לתת דעתו על מילוי שורותיו בנציגי דור ההמשך. הם לא צריכים להיות עוד ארגון בין שאר הארגונים. הם צריכים לקבל את הדגל כדי להוביל. יתרה מזאת. גם שמו של הארגון טעון שינוי והוא צריך להיות "מרכז הארגונים של ניצולי השואה ודורות ההמשך". זה לא רק עניין סמנטי, אף שאני לא מזלזל בסמנטיקה. זה עניין של הבטחת המשכיות של תעוד וזיכרון, אם הנושא יעוגן בחוק, כפי שהוא צריך היה מזמן להיות (ונעשו ניסיונות כושלים להעביר אותו בכנסת). ישנה עמותה של דורות ההמשך, והיא פעילה מאוד. אני גם חושב שיושבת הראש של מרכז הארגונים קולט אביטל, אשר משופעת בעשייה ציבורית, החל בשרות החוץ הישראלי וכלה בכנסת ובזירות אחרות, בארץ ובחו"ל יכולה להנהיג את השינוי המיוחל. יחד עם זאת אני חושב שאותם פעילים בדור ההמשך לא צריכים לחכות עד שיקבלו את הדגל מדור המייסדים. גם דור המייסדים לא קבל אותו. הוא לקח אותו. ההנהגה הקיימת חייבת להבין שהיא האחרונה של דור השרידים. טבעי שכול נציג של ארגון יפעל למען הארגון שלו ורווחת חבריו. אולם יחד עם זאת נקרית לו הזדמנות היסטורית להעביר בהדרגה את התפקידים לדור השני, ולצרוב את המורשת של ניצולי השואה לדורות הבאים. אם הדבר לא יקרה, תיעוד השואה ובייחוד תרומת ניצולי השואה למדינה ייכנסו לגנזך ומדי פעם בפעם באירועים מסוימים יאווררו אותם אנשי מחקר, ואי אלה אנשים בעלי זיקה מיוחדת לנושא. מנשר הניצולים אשר פורסם ביום הזיכרון לשואה בשנת 2002 בנעילת "הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה הלקחים המוסריים והערכיים לעולם" - שנערך ב"יד ושם" הייתה קריאת כיוון של הניצולים. זאת חייבת להיות המורשת של ההנהגה הצעירה של בני הניצולים ונכדיהם לקראת העשור השלישי לקיומו של מרכז הארגונים והיא להטביע את חותמו על עתיד הזיכרון של השואה וניצוליה, על מה שקרה שם ומה שאותם הניצולים עשו במדינה ולמענה, ומקומם של אלה בפנתיאון הלאומי.