הרשות השנייה עורכת בימים אלה שימוע, שמטרתו להכשיר את שאיפתה להגביל את תוכניות הריאליטי. מועצת הרשות, אחרי דיון סוער ולא חד-משמעי, החליטה לאשר את מסמך המדיניות של המנכ"ל שי באב"ד, שלפיו על כל שעת פריים-טיים שבה יהיה שידור של ריאליטי, תשודר גם שעת פריים-טיים של תוכניות איכות. הרשות השנייה מבקשת כעת לא להסתפק בהגדרות ובתתי-ההגדרות של סוגה עילית, שאליהן מחויבים הזכיינים בערוצים 2 ו-10, אלא גם לקבוע כללים שיגדירו מה באמת איכותי ומה לא. המטרה, כך נראה, היא להילחם בתופעת תוכניות ריאליטי. "אין תקדים לדבר הזה בעולם, לבד ממשטרים טוטליטריים", אומר עו"ד אמיר ונג, מומחה לדיני תקשורת ורגולציה, "לא ראיתי דבר כזה בשום מקום בעולם". ישראל היא אכן חריגה בנוף הבינלאומי, בכל מה שקשור לרגולציה בטלוויזיה. באחרונה קיימה חברת המחקר והייעוץ האסטרטגי Lexidale מחקר השוואתי שביקש לבדוק מה היחס הרגולטורי של הרשויות בעולם המערבי לשידורי הטלוויזיה. המדינות שנבדקו היו ארה"ב, גרמניה, הולנד, דנמרק, בלגיה, ספרד ובריטניה. לדברי ד"ר אלעד פלד, מבעלי החברה, המדינות האלה נבחרו משום שהן מייצגות תמהיל של "מדינות מערביות מפותחות, בעלות גישות מגוונות להתערבות בשוק התקשורת". בכל אחת מהמדינות האלה, מופעל סוג מסוים של רגולציית תוכן על גופי השידור המסחריים-ציבוריים. אך התוצאה של המחקר ההשוואתי ברורה. לדברי פלד, "במה שקשור לטלוויזיה המסחרית, הרגולציה בישראל היא אנכרוניסטית. במדינות אחרות הרגולציה לעולם לא תגיד אילו תכנים לשדר. אם מדינה אחרת רוצה להגדיר את הצרכים של המדינה בתחום התוכן - אז בשביל יש את השידור הציבורי. ואם השידור הציבורי לא טוב, משפרים אותו, ולא מטילים את זה על הטלוויזיה הפרטית". לדבריו, שתי המדינות בעלות הרגולציה הקפדנית ביותר, באופן יחסי, הן בריטניה וגרמניה. "וגם שם, במובנים רבים ההתערבות פחות משמעותית מבארץ. אפילו שם לא מגיעים לרמת המעורבות של ישראל. יש חובות בשידור חדשות, אחוז שקשור לפריפריה, אבל אין מכסות מנדטוריות לפיה אחוז מסוים חייב להיות בסוגה כזו או אחרת".

180 כללי רגולציה בישראל

כבר בינואר 2009 פרסם הרגולטור הבריטי אופקום (Ofcom), סקירה שבה הכיר בכך שהשוק השתנה והמודל הכלכלי, שבמסגרתו פועלים גופי השידור ממומני הפרסום, כבר לא רלוונטי. ההמלצה הייתה לאשר שורה של שינויים שיגדילו את הכדאיות הכלכלית של ITV (רשת הטלוויזיה המסחרית הגדולה בבריטניה) וימנעו מצב שבו BBC תישאר האלטרנטיבה הציבורית המרכזית. ההחלטה הייתה להגמיש את השוק, ולא להקשיח אותו. החוק העיקרי בבריטניה הוא ש-85% מהשידור בפריים-טיים יהיה הפקת מקור. אולם אין בממלכה כל הקפדה על ז'אנרים או צורך להגיש לוחות שידור מראש. לעומת זאת, בישראל יש כ-180 כללי רגולציה שחלים על הזכייניות. בתוך כך מוגדרים 4 ז'אנרים שחובה לשדרם: סרטי דוקו, תוכניות דוקו, תוכניות מיוחדות ודרמה; ויש תמהיל מאוד מדוקדק ביחס ביניהן - ללא יכולת גמישה להעביר תוכן מז'אנר אחד לאחר. כמו-כן, מחויבות הזכייניות לשדר תוכניות שיח ציבורי, פריפריה, תוכניות מועדפות ותוכניות מסורת. בנוסף, בעוד שבכל מדינות בעולם הרגולציה חלה בדיעבד - כלומר המסך נבחן אחרי השידורים - ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה עדיין יש צורך להגיש את לוחות השידורים לאישור לפני שידור התוכניות. הרגולציה העיקרית הקיימת במדינות שנבדקו נוגעת לחברות באיחוד האירופי. אלה מחויבות לתקנה (דירקטיבה) של האיחוד הדורשת מערוצי השידור להקדיש שיעור הולם מתוך שידוריהם ליצירות אירופיות. כמו-כן, הם חייבים להשקיע לפחות 10% מתקציב התוכניות שלהם ולהקדיש לפחות 10% מזמן השידור שלהם עבור יצירות אירופיות שהופקו על-ידי מפיקים עצמאיים. בעוד שהולנד, בלגיה ודנמרק בחרו לאמץ את דירקטיבת האיחוד כלשונה, ספרד ובריטניה בחרו להגדיל חובה זו ל-50% מתקציב התוכניות ו-25% מזמן השידור בהתאמה. בישראל, לעומת זאת, המחויבות בזמן השידור היא הגבוהה ביותר מבין המדינות שנבחנו ועומדת על 65% מזמן השידור. ובארה"ב? שם כלל לא מוגדרות בחוק חובות מסוג זה.

"מוטיבציה מסחרית"

ברשות השנייה מסכימים עם הטענה כי יש להקל ברגולציה בישראל. למעשה, שם רואים את המהלך האחרון והמדובר כתשובה בדיוק לעניין זה - כלומר, להקל באינספור החוקים הרגולטוריים הטכניים, ולהפוך אותם למהותיים ולאיכותיים. בקרוב יעלו מסמכי המדיניות המלאים לאתר הרשות והשימוע יצא לדרך. "נשמח לשמוע במסגרתו את כל הגופים, לאחר שילמדו את הדברים לעומקם", אמרו היום ברשות. ועדיין, אילן שחורי מחברת הייעוץ TASC רואה נזק אמיתי בהחלטה המתבשלת של מועצת הרשות השנייה. לדבריו מדובר במהלך ארכאי, שלא מתאים לעולם המשתנה טכנולוגית. "כוונת הרגולטור היא חיובית - להבטיח תוכן איכותי", אומר שחורי. "אבל לנסות להוסיף עוד מגבלות על עוד מגבלות, ולקבוע יחסים בין סוגי תכנים ולעצב את לוח השידורים במקום הזכייניות, הוא תהליך פסול. צריך ליצור מסך מספיק משמעותי בכדי לייצר רייטינג, ושהרייטינג יהיה מספיק משמעותי בכדי להכניס כסף. זה לא שיש לגופים האלה רווחי ענק. זה מייצר קושי ביורוקרטי עצום". האירוניה, לדברי שחורי, היא בעובדה שהטלוויזיה ממשיכה להתכופף תחת מגבלות, בעוד שהיום יש כל-כך הרבה אלטרנטיבות אחרות לצופה - בעיקר טכנולוגיות. "חלק מהמודל הברודקאסטי המסורתי נעלם", הוא אומר, "צריך לייצר אירועי דגל מדי יום. תוכן חדשותי וריאליטי נצרכים יותר בזמן אמת. אני חושב שהרגולציה הנוכחית פוגעת בזכייניות באופן שהיא דורשת עמידה במכסות מאוד מפורטות, והיא מגבילה את שיקול-הדעת של הזכייניות באופן מאוד משמעותי. נכון היה להגדיר רגולציה בצורה כללית ולאפשר לזכייניות לנייד, להחליט על סוגי התוכניות בצורה חופשית יותר. קל לקבוע מכסות אבל קשה להעביר את המכסות לשטח". יו"ר מועצת הרשות השנייה לשעבר, נורית דאבוש, הנהיגה אף היא מודל של מיקוד רגולציה להקטנתה, אולם לדבריה התשובה חייבת להיות ברורה: "צריך לחזק את השידור הציבורי. השידור המסחרי הפך להיות השידור הציבורי בעיני הקהל, ואלה גם הציפיות שלו. אם השידור הציבורי יהפוך למשמעותי וחזק, יירד העומס מהטלוויזיה המסחרית. מה שצריך לעשות זה לחזק את השידור הציבורי, ואז להפוך את הרגלוציה לממוקדת לחלוטין בתקופת הרישיונות ולהתאים אותה למה שקורה בעולם. "צריך להתעקש שם על רב תרבותיות ושידור מגוון - לבנות את הערכים שאנחנו מאמינים בהם ואת כל השאר לתת להם לעשות כאוות נפשם. הרי אפשר לעשות ריאליטי איכותי, ודרמה או דוקו לא איכותיים". לדברי ד"ר פלד, "המוטיביציה והמהות של הגופים בארץ הם מסחריים, עסק מסחרי מותאם לצרכים ולרצונות של לקוחותיו, על בסיס זה הוא משיג את הרווחים שלו. בהקשר הזה כופים על הזכיינים להקטין את הרווחים שלהם ולשדר פחות דברים שהקהל שלהם רוצה לראות, ויותר דברים שהקהל שלהם לא רוצה לראות. זה לא שאנחנו חושבים שהכול צריך להיות לפי השוק ולפי האג'נדות, אבל בשביל זה יש את השידור הציבורי, והוא זה שאמון על הספקת המטרות הציבוריות, גם על חשבון שיקולים כלכליים". לדברי ונג, המשמש ראש מחלקת רגולציה במשרד גזית, רוטנברג ושות' (משרד המייצג גם את קשת, יש לציין), "הרשות השנייה צריכה ללכת לדרך החיוב ולהגדיר תכנים שהיא מעוניינת בהם. כשהיא מתחילה להגדיר במה היא לא מעוניינת, היא חורגת בהרבה מתחום הסמכויות שלה ומהמשטר החוקתי שלה. "הכוונה היא להתחיל להגדיר לא רק לפי הפורמט ולא רק לפי הדרישות המקובלות היום, אלא גם לפי איכות - וזה דבר שאין דומה לו בעולם המערבי. בעבר הייתה נקודה שבה הרשות חרגה מנושא הפורמט ודרשה נושאים של פריפריה והתייחסות רב-תרבותית. זה היה על דרך החיוב, והיה בזה היגיון. כאן יפסלו תוכנית תעודה רק כי הנושא שלה לא רציני? זו חריגה קשה".