לפני מספר ימים ישב מולי פציאנט, גבר בשנות ה-70 לחייו, עתיר הישגים, שמבחינת מעמדו הציבורי ואמצעיו, יכול לקבל יעוץ מכל רופא בעולם. לאיש מרשים זה מספר בעיות רפואיות, שבכל אחת מהן מטפל מומחה רפואי מהמעולים ביותר במקצועו. לאחר שמנה את בעיותיו ופירט את שמות המומחים הרפואיים המטפלים בו, אמר לי - "אין לי רופא, כל מומחה מטפל במחלה אחת, אף אחד לא מטפל בי". אמירה זו, מפי איש בעל חושים חדים והבנה עמוקה של הטבע האנושי, מאירה את אחת הבעיות המרכזיות של הרפואה במאה ה-21.
אמת שחוקה היא כי ככל שהרופאים מתמקצעים בתחום צר, הם מאבדים את היכולת לראות את החולה כמקשה אחת. מספר תהליכים שהתפתחו במקביל, הצרו את עולמם של הרופאים המומחים, פגעו ביכולתם להקיף את בעיותיו של חולה מורכב, ויותר מכך, גרמו להם לאבד עניין בכל מה שאינו בתחום הצר של מומחיותם.
כמות המידע החדש המתפרסם בכל יחידת זמן, מכפילה את עצמה בכל חמש שנים. רופא מומחה מקדיש זמן רב יותר ויותר לקריאה וללימוד פרטי הפרטים של מקצועו ובהכרח מתעלם מכל מידע שאינו רלוונטי לגביו. אם לעיסוקו ברפואה יש צד טכני, הרי בנוסף לידע התיאורטי, עליו לשמור על מיומנות ולהכיר מכשור המתחדש כל הזמן.
הספרות הרפואית, הן הכתובה והן האלקטרונית, הופכת להיות ממוקדת לתחומים צרים, כך שהמומחה אינו נחשף כלל למידע החורג מתחומו. התחרות הכלכלית מכתיבה התמקצעות צרה יותר ויותר. כירורגים רבים הופכים בהדרגה לרופאים של ניתוח אחד או קבוצה קטנה של ניתוחים. רופאים במקצועות הפנימיים הופכים למומחים למחלה אחת. ההתמקצעות הצרה מאפשרת חיים נוחים יותר ומבטיחה יתרון בכושר ההישרדות בעולם האכזר של תחרות שכללי האתיקה המקצועית נמוגים מתוכו.
מומחים בתחומים צרים יכולים להפנות חולים זה לזה, בכך הם מקטינים את החיכוך המקצועי והכלכלי. כיוון שכל אחד מטפל בפלח קטן מן הבעיה, הטיפול בכללו הופך להיות מורכב יותר, מסובך יותר וכמובן יקר יותר. תהליך זה מתרחש לא רק ברפואה פרטית, אלא גם ברפואה הציבורית, שם הרצון להתאמץ ולחרוג מהקופסה, קטן יותר. הפיקוח הגובר על הרפואה, ריבוי ההנחיות מצד משרד הבריאות ומצד גופים מקצועיים, ובמקביל העלייה בתביעות בגין רשלנות רפואית, גורמים לרופאים להתכנס לתוך תחומים צרים והולכים ובכך להבטיח לעצמם יכולת שליטה בידע הרפואי הנדרש, בהנחיות השונות ובטכניקות ולצמצם את הסיכון לשגות ואת החשיפה לתביעות.
בתי המשפט תורמים את חלקם לתהליך, בכך שהפסיקה מחייבת את הרופאים להתייחס לפרטים רבים ושונים ולחזות מראש התפתחויות, גם אם הן נדירות מאוד.
הבעיה, הנראית כיום חסרת פתרון, היא כי האדם החולה מסרב להתחלק לאיברים בודדים וכי לכל מחלה, גם אם היא מוגדרת מאוד, יש השפעה על החולה כולו, על גופו ועל נפשו. המבנה הפורמלי של הרפואה הקצה את הטיפול בחולה לרפואת המשפחה שאמורה להיוועץ במומחים ספציפיים. אולם, בישראל 2013, לרוב החולה הוא המתייעץ ולא רופא המשפחה. לכן רופא המשפחה לעיתים קרובות אינו יודע על הייעוץ ועוד פחות על דעתו ומחשבותיו של המומחה היועץ.
היועצים, כמובן, אינם מקושרים זה לזה. נוצר מצב בו החולה עצמו הופך להיות החוליה המקשרת בין הרופאים המטפלים בחלקים שונים של גופו. החולה אינו יודע להבדיל ביו עיקר לטפל ואינו מיומן לקבוע סדר עדיפות. רופאי המשפחה נמנעים לרוב מלהתערב בשיקולי המומחים. החולה נותר לבדו.
יש הרבה רופאים למחלות, אין רופאים לחולים.