המחזה נובע מחוויותיו הקשות של המחבר (1809-1852), מביקורתו על הצביעות בחברה הרוסית, מנופי החורף הלבנבנים הקפואים של פטרבורג, עם הקור העז של הרוח המצליפה בפנים, ומהומור הטבול בכל אמירה וסצינה. הצחוק והדמע באים בכפיפה אחת. אין תמה, שכל גדולי הספרות הרוסית כמו דוסטוייבסקי וצ'כוב, ינקו מ"האדרת" של גוגול.
האדרת, אותה נכסף לרכוש פקיד מסכן זה, אקאקי, היא למעשה הסמל למעמדו של אדם. ברגע בו הוא מקבל אותה מהחייט פטרוביץ' (המכוער, שתום העין והמגעיל) ולובש אותה - משתנה אליו יחס חבריו במשרד כליל. מעלוב נפש, הוא הופך לדמות מוערכת. וכאן נעוץ המסר העמוק של גוגול, שרבים וטובים שבמחזאים ספחו אותו: הלבוש הופך מכיסוי הגוף, שמכסה את הנפש - לנפש עצמה. ואכן, שחקן על הבמה, כשהוא עוטה את הלבוש הטיפוסי של הדמות - נכנס לדמות ומזדהה עם אופייה. כמו ב"אסקוריאל" של גלדרודה.
הסצינה בה הוא לובש את האדרת היא מעין ריטואל, מאד סמלית. וכשגנבים שודדים ממנו את האדרת עוד באותו ערב, הוא משוטט הלום ברחוב פטרבורג ברוח הצפונית העזה, מתקרר, ומת תוך זמן קצר. היופי שבקטע הסהרורי, בו רוחו ממשיכה אחרי המוות להתעופף ברחובות העיר בלילות, ולהסיר את מעילי האנשים, עד שהיא מצליחה להפשיט את ה"איש החשוב" שהתעלל בו, כשפנה אליו לעזרה למצוא את הגנבים - וממנו הוא מפשיט את אדרתו - רק אז רוחו נרגעת. קטע זה מופלא ביכולת הדמיון של מעצבות התלבושות (פולינה אדמוב) והתפאורה (שני טור) המופלאות - בעיצוב המזכיר את כיפות הכנסיות הבצלצליות הצבעוניות של רוסיה, הנעות כבמחול שדים שטני - אלה ועוד קטעים סוריאליסטיים יוצקים במחזה איכויות ממש נדירות.
סצינת השיא אך כל אלה בלבד לא יכלו להעמיד יצירה כזו ללא משחקם המלוטש כאבן חן של השחקנים. יואב הימן כאקאקי, כה מרשים בהבעותיו, בדיבורו ובאופן בו הוא מממש את איפיון דמות האומלל הקטן והעלוב, עד סצינת השיא שלו, בו הוא, בעושר הבעותיו, מזכיר את צ'רלי צ'פלין, הנווד המסכן, שהפך לסמל לאיש הקטן, למצוקת העניים והמנוצלים בעולם כולו. זוהי הסצינה הטובה ביותר של הימן, בעטייה ייזכר בתולדות התיאטרון הישראלי.
כך גם כל יתר השחקנים: דורי בן זאב כ"איש החשוב", כפקיד בלשכה, וכמשכונאי רע לב, מביא את כל מטען נסיונו העשיר על הבמות; כך גם אריה צ'רנר המופלא (שלא יישכח כ"הרפגון" בקמצן של מולייר) כפטרוביץ' החייט השטני, שקשה להכירו עם התבלול על העין, וכל יתר האיפור והאביזרים שבעזרתם הוא מצטייר כשטן שבמחזה; כך גם יעל טוקר החביבה בכמה דמויות, כמו אמו של אקאקי בסצינת לידתו, כבעלת הבית קשת הלב, וכאשה יפת תואר במסיבה; והתגלית החדשה בתיאטרון הישראלי - אדי אלתרמן כפקיד, כאשת פטרוביץ החייט, וכפקיד של "האיש החשוב" - שבסצינה הזו הוא מטעים אותנו בשפת הגוף שלו הכה עשירה: כיצד הוא מצטייר בפני האדון, כנוע, כפוף ורופס, ואילו כלפי אקאקי- הוא זקוף, מלא פאתוס, ומשפיל את המסכן כאילו הוא עצמו סגנו של אלוהים. הרבגוניות של כל השחקנים באה לידי ביטוי דווקא בשל ההזדמנות למלא תפקידים כה שונים על אותה במה ובאותה הצגה.
המוזיקה של דניאל סלומון כמו אורגת את הכל ליחידה אחת, וההיגוי הכה נפלא והנכון של השפה העברית התמציתית, אותה עיבדה שחר פנקס מכמה תרגומים לכדי שפה חנוך לווינית-ניסים אלונית מצומצמת עד כדי דמיון לתיאטרון האבסורד של בקט - מקלה על הקהל לקבל את המסר הזורם לקרבו כמאכל תאווה וכבונבון מעולה גם יחד.
הצגה שתהא מועמדת קרוב לוודאי לפרס התיאטרון הישראלי בכמה היבטים. נהדר. שאפו לכולם.