"מה לצבא במעברות?"

עופר הגדיר את העברתם של מאות אלפי העולים מהמחנות שבהם שהו עם הגיעם ארצה למעברות כ"אחד ההישגים הגדולים של התכנון בקליטת עלייה". הוא חלק שבחים לאנשי מחלקת הקליטה של הסוכנות, שעליהם הוטל הטיפול במעברות. אבל איך קרה, שאל עופר, שדווקא חבר עובדים זה, "שביצע את הדבר הגדול ביותר שקם במדינה מאז הקמתה", כאילו נכשל בעבודתו עד שהיה צורך להזעיק את הצבא? ההסבר לכך נעוץ, לדעת עופר, בחלוקה לא מושכלת של האמצעים, כי אילו היו מוענקים משאבים לאנשי הסוכנות לבצע את משימותיהם, הם לא היו נזקקים לצבא. "אם הכספים, הציוד וחומרי הבניין היו נמסרים לידם, ובזמן, לא היינו מגיעים למצב המחפיר שהגענו אליו בראשית החורף", כתב. כבר אז, ב-1950, העלה עופר את הטענה החוזרת ועולה גם שישה עשורים אחר-כך: "תקציב הביטחון הוא סודי ואין לציבור בקרה עליו, בניגוד למה שקיים לגבי תקציבים אחרים. אם מתוך הכרח הגענו לדבר שאינו קיים בשום מדינה דמוקרטית, הרי אין להכליל בתקציב זה דברים החורגים מענייני הביטחון. הציבור רשאי לדעת כמה עלתה לו הפעולה במעברות, ורשאי לבקר אם אומנם נעשו הדברים בחיסכון וביעילות". "אזרחי המדינה קיבלו את ההנחה שהקובעים את תקציב הביטחון (שהוא אחד הגורמים למצבנו הכלכלי החמור) הנהיגו בו אותו הצמצום הקיים בכל שטחי חיינו. לאור האמצעים המתגלים מדי פעם בידי הצבא לעניינים שמחוץ לתחום פעולתו, מתעוררת שאלה חמורה: האם הסודיות אינה מחפה על בזבוז וליקויים באותם שטחים שאין לציבור הרחב ידיעה עליהם?".

לכאורה, כתב עופר, אפשר לשאול מה הם דקדוקי עניות אלה. "וכי מה חשוב מי מבצע? הממשלה, הסוכנות או הצבא? העיקר שהאמצעים נמצאים והפעולה נעשית!". אבל אין לקבל זאת, הוא מדגיש, בעיקר על-רקע המציאות בשנתיים הראשונות למדינה, שבה נזעק הצבא ו"מציל" שטחים שונים בחיי המדינה שאין להם נגיעה לביטחון. כך אירע כאשר הופנו חולים אזרחיים לבתי-חולים צבאיים, וסלילת כביש והעברת קו מים בדרום הנגב נמסרו לאחריות צה"ל. "הן לא מתקבל על הדעת שכל הרופאים, המהנדסים והמארגנים המוכשרים התרכזו כולם בצבא; וכל היתר, הפועלים בשטחים אחרים, הם 'לא יוצלחים' שאינם מסוגלים לעשות דבר. האבסורד בכל אלה הוא שבמקרים רבים 'הכושלים' הם אנשים ששירתו בצבא, ובעמדות מפתח מרכזיות, והיו ידועים בצבא כאנשי ארגון ויוזמה למופת, והנה עתה בתפקידם החדש אינם מסוגלים לבצע דברים שמבצעים פקודיהם המשרתים עדיין בצבא...". הסיבה היא אחת, קבע עופר: "האמצעים המצומצמים של האומה המתחלקים על-ידי הרשות המרכזית חולקו כך שבו בזמן שכל מסגרת פעולה במדינה עמדה לפני שוקת שבורה, נמצאו אותם אמצעים לאותה פעולה במסגרת הצבא. מתקבל הרושם שאין דבר זה מקרי בלבד, ובמידה רבה הוא מושפע מהשפעתו האישית הגדולה של ראש הממשלה ושר הביטחון. "יטענו: הצבא זקוק לכבוד ולתהילה. אמת, כל אדם במדינתנו מעוניין בחיזוקו של צבאנו ובעליית קרנו, אך הכבוד והתהילה שעל הצבא לרכוש ועל כולנו להעניק לו חייב להצטמצם בשטח הצבאי בלבד! לשם תהילת הצבא אין כל צורך בהנמכת הערך ובביטול כל מסגרת אחרת במדינה".

עופר הזהיר מהשלכות משמעותיות יותר של המציאות שנחשפה בסיוע הצבאי למעברות. "העמדת הצבא כמציל והאדרתו מחוץ לעניינים צבאיים מסוכנת לחינוכם הדמוקרטי של הקצונה והחיילים, ומסוכנת לחינוך הדמוקרטי של הנוער והמוני העם. טבעי שמתפתחת, בעיקר בקרב קציני הצבא, הרגשת עליונות מסוימת וראיית המסגרת הצבאית כמסגרת היעילה והמאורגנת ביותר. במידה מסוימת יש ברכה בדבר בכל מסגרת, אך קיימת גם סכנה רצינית שגאווה זו תיהפך ליהירות. מחלה זאת, שדבקה בצבאות רבים, החלה פוגעת כבר גם בצבאנו. "הרבה פעמים אפשר לשמוע מפי קצינים, המבקרים מסגרת או פעולה הנעשית על-ידי אזרחים: 'מסור זאת לידי הצבא, והעניינים ידפקו תוך כמה ימים'. מגמה זו מתחזקת עם כל פעולה לא צבאית נוספת שהצבא מקבל על עצמו. "מה המסקנה שיסיקו המוני העם והנוער, השומעים מדי פעם על חוסר אונים של מסגרת אזרחית ושל ישועות הצבא?", שאל עופר, והשיב כי המסקנה המתבקשת בעיני הציבור תהיה כי "רק המסגרת הצבאית, עקב המשטר המיוחד שלה, רק היא מסוגלת להתגבר על קשיים ולבצע דברים גדולים". המסר העיקרי מופיע בפסקאות האחרונות של המאמר: "לא רחוק מכאן ויגיעו למסקנה - לשם מה כל הפטפוטים הללו בכנסת, התרוצצות המפלגות, ריב הסיעות וכל המשטר הזה שאינו מסוגל לביצוע יעיל? מוטב שהמשטר במדינה כולו יושתת על אותם היסודות שמושתת עליהם הצבא". "אין סכנה יותר גדולה למשטר הדמוקרטי במדינתנו מאשר בדרך שעלינו עליה ואנו הולכים בה עתה. ראוי שהציבור ונבחריו ייתנו את דעתם לבעיית הצבא ומקומו בחיי המדינה, יותר משהם עושים זאת עתה". בן-גוריון, שהאמין שתפקידו של צה"ל אינו רק לשמור על גבולות המדינה, אלא לשמש "כור היתוך" ליצירת האומה הישראלית וכסמל המרכזי לממלכתיות, ודאי לא רווה נחת מהמאמר. "מה לצבא במעברות?" היה רק אחד משורה של מאמרים ביקורתיים שהופיעו באותה עת ב"אשמורת". עוד קודם לכן ניסה מזכ"ל מפא"י זלמן אהרונוביץ (לימים ארן) להשתיק את הקולות הללו ולהביא לסגירת הביטאון, שמומן מכספי המפלגה. אך עופר וחבריו למשמרת הצעירה המשיכו בפעילותם האופוזיציונית, המתוארת בהרחבה בספרו של אבי בראלי "מפא"י בראשית העצמאות". עופר עצמו, למרות עמדותיו האופוזיציוניות, ביסס את מעמדו במפלגה ובגופים הכלכליים של ההסתדרות. בממשלתו הראשונה של יצחק רבין כיהן כשר השיכון. בסוף 1976 פורסמו ידיעות על חשדות למעשי שחיתות שבהם היה מעורב כביכול בתקופת כהונתו כמנכ"ל חברת הבנייה שיכון-עובדים. בראשית ינואר 1977 שם קץ לחייו ביריית אקדח במכוניתו בחוף תל אביב. בזיכרון הציבורי נשמר שמו של עופר בעיקר בהקשר לחשדות ולהתאבדות. המאמר שבו ניתח כבר ב-1950 בצורה חדה כמה סוגיות משמעותיות לחיים הציבוריים, שישובו ויעלו לדיון עשורים אחר-כך, נותר צפון בכרכים מצהיבים בספריות.