הצלחתו של סיפור "הדיבוק" מתחילת קיומו של תיאטרון הבימה, מלמדת על הכמיהה בלב רבים אל הצפון, הבלתי נודע, כמו גם החדירה האסורה אל "הפרדס". הנפש השקועה במצוקות היומיום, גם אם בסיפור הזה אין זו הסיבה, מושכת את
האדם למחוזות אסורים ובלתי נודעים. שי פיטובסקי הבימאי של להקת צעירי הבימה, שאת רובם הכיר מאז ימיהם המשותפים ב"סמינר הקיבוצים”, עיבד את הסיפור "השבועה" שעבר מדור לדור, ויצר ממנו מחזה. לא תמיד בשל דיו, לעיתים איטי מדי, בחזרתו על אותם הדברים, אך הודות למשחקם של כל השחקנים הכה מוכשרים, אחד-אחד, נוצרה מסכת המתאימה במיוחד להצגה בפני צעירים ותלמידי תיכון.
כמה ערכי יסוד הצפיה במחזה יכולה ללמד את הצעירים כמה ערכי יסוד כמו כבוד להורים, שמילה תהא מילה, ושבועה - על אחת כמה וכמה, והעיקר - לא להתפתות לאוצרות מובטחים ולהפוך למהמרים על חייהם, לא להתפתות לשדים ורוחות ובטח לא לעזוב אישה אוהבת ובן אהוב ולפתוח דף חדש עם אישה שעבור שכמותה חקקו הנוצרים את דין המוות ללא כפרה גם ביום הדין האחרון: "לוקרציה" -אחד משבעת החטאים. ייתכן שהמיתוס הנוצרי על אהבת ישו למריה מגדלנה, והרחבתו לחיי זוגיות עמה והולדת ילדים, טושטשו במיתולוגיה נוצרית, וכאלמנט נגדי, חוקקו את "7 החטאים" עליהם אין כפרה גם ביום הדין האחרון.
במחזה "השבועה", בו האב הגוסס, שחר רז המרשים מאד, משביע את בנו דיהון (רן דנקר, שירש משהו מכשרון המשחק הפנטסטי של אביו, אלי - וממחיש כהלכה את אופיו החלש של הגבר וחוסר יכולתו לעמוד בפני פיתויים) שחס וחלילה לא יעשה את הטעות שלו ולא יהפוך ליורד ים. כאן מופיעה דמותה של לילית, בתו של אשמדאי, הגורפת אותו עימה לאבדון. את אשמדאי משחק באופן אנושי משהו ומרשים יובל שלומוביץ, ולילית היא אושרת אינגדשט, שמפליאה גם בזמרתה מאחורי הבמה, וקולה הוא שמפתה את דיהון עוד בטרם ראה אותה (או שמא היה זה קולה של אלינור פלקסמן המחוננת בקול אגדי?). אלינור פלקסמן כמפעילת הבובה-הבן של דיהון, לאה גלפנשטיין כאשתו הנאמנה והאוהבת של דיהון והראל מורד כיורד ים וכשד, משלימים את הלהקה.
קבוצת הצעירים את רעיון הקמת "קבוצת הצעירים" הגה וניהל אילן רונן כבר לפני שנים, וההצגות שהוא העלה איתם אז הפכו כמה מהם לשחקנים מהשורה הראשונה בתיאטרונים הרפרטואריים. ההצגות שהעלה אז תשארנה חקוקות בתולדות התיאטרון העברי, כמו למשל "מילכוד 24”. הקבוצה הנוכחית החדשה, אכן מוכשרת, אך חסרים כאן תבונתו, יכולותיו וכשרונו של רונן מאז. הסיפור יפה, והיה ראוי עוד לעבדו ולהביאו לידי מושלמות, הן בקיצור טקסטים שחוזרים על עצמם, והן בהפחתה בתנועה המעגלית החוזרת ונשנית של הקבוצה, שמסחררת את ראש הצופים.
שלסיכום, המשחק של השחקנים הכה מוכשרים, עיצוב תנועת הבובות שעשה עופר עמרם, התאורה המושלמת כתמיד של זיו וולושין והסיפור המיסטי שמרתק כל אחד, הם העומדים ביסוד ההפקה הזו, שמתאימה כדי להציג את הפוטנציאל המישחקי החדש של הבימה, שאכן ראוי לקבל זריקת עידוד של דם צעיר וחדש, וראויה להיות מוצגת בפני קהל צעיר ותלמידים, הודות למסר העמוק וללקח שיפיקו ממנה. פתיחת עונה יפה לצעירים.
