בספרו של גרהם גרין 'סוף הרומן' מטיח הגיבור, שאהובתו מתה, דברים קשים באלוהים, אשר בקיומו הוא אינו מאמין או אינו חפץ להאמין. אך למרבה הפרדוקס, ככל שהגיבור מגדף את אלוהים על אנוכיותו ואכזריותו, כך הגידופים נשמעים כסוג של תפילה. הבוז, הכעס והצער המוטחים כלפי שמיא יוצרים איזה להט דתי. המילים הזועמות לא מחזירות את האהובה לחיים, אך מפיחות חיים באפשרות קיומו של נשגב מוחלט.
הסדרה 'מקימי', אבוי לאותו נעבעך, עשתה את ההפך: ככל שהיא התאמצה להראות לנו את האור (הגם שזה נעשה במסווה של אגביות פריקית) - כך היא עוררה יותר חוסר נוחות. יש סצנות שאפילו גרמו לכך שהאמונה תצטייר כמפלטו האחרון של האדם המשועמם. כזוהי למשל הסצנה שבה הבחור וחברתו יורדים לנואייבה ופוגשים רוּחְניקים - ואז הוא חוטף אטרף של תחושת דבקות ומסתחרר איתם יחד במעגל. אם זה נשמע לכם מלאכותי במקצת, אל תחושו אשמה: פרגון לסדרה אשר יחסי הציבור שלה תקעו בשופרות והאיכות שלה צייצה איננו חלק מסל המצוות.
במרכזה של 'מקימי', אשר נחבצה, כך אומרים ידענים ממני, מהספר שכתבה נועה ירון, עומד זוג צעיר: הוא הולך ומתייהד והיא, מגישה של תוכנית פופולרית שלא משתגעת על הציניות של 'התעשיה', נמצאת בדילמה אם להצטרף לטריפ של אהובה, אשר שומע את משק כנפיהם של אראלי אוֹמֶן. אבל דילמה זו, שאמורה הייתה להיות המַחְמֶצֶת של הסדרה, לא ממש מחזיקה יין לקידוש: הרי ברור לכל מי שראה את שלטי החוצות המפרסמים את הסדרה שחיבוטי ההתנגדות של הבחורה, בגילומה של יעל פוליאקוב, הם רק הפרקינסון הרוחני שלפני השביס.
לא בטוח שפוליאקוב הייתה בחירה נכונה לסדרה. אומנם המשחק הטבעי שלה מעורר אהדה, וברישול שלו יש איכויות קומיות - אך טבעיוּת זו היא גם בעוכריה כאן, משום שהשחקנית הביאה איתה, כמדומה, גם את התכונות האמיתיות שלה עצמה - משהו פרוע ולעגני, ולכן התקשינו להאמין שאישיות כזו תרצה להמית עצמה באוהלן של תרי"ג. לעומת זאת, קל יותר להאמין שבן הזוג של פוליאקוב, בגילומו של הזמר מוּקי, הולך וּמִתְאוֹרֶר, מלשון אור, משום שהוא מקרין משהו עמוק ומנותק. חבל רק שמשיכתו אל האמונה מוקסמת מעצמה מבלי להיות מוטרדת מעצמה, מה שהיה יכול להוסיף לאמינות.
לא נעים להגיד, אבל כל סרט פעולה מטופש-טסטוסטרון שמשודר בערוץ אקשן קורץ (לי) יותר מ'מקימי'. כי היומרה היחידה בערוץ אקשן היא לשרוף לצופה את פתיל השעמום - ואילו סדרה עברית זו, הגם שאיננה נטולת חן, אחוזה ביומרה להוביל אותנו אל רינת הפעמונים של האמונה. זוהי יומרה מגושמת משום שסדרת טלוויזיה אין בכוחה לחולל 'קפיצת אמונה', כלשונו של אבי האקזיסטנציאליזם. לא יעל פוליאקוב ואפילו לא מוּקי הצליחו לעורר את התחושה שההוויה איננה 'הדבר כשלעצמו', אלא יצירה של בורא כל סיבות (הגם שיצירה זו, בדומה לפרנקנשטיין, יצאה משליטתו של יוצרה, שהרי האָוֶון החוקי אשר נהוג בה כלפי מיליארדי יצורים חסרי אונים משרת בהכרח את כוחות הרשע).
'מקימי', שהמיסיונריות שלה בולטת כמו עובש על גבינה, אינה יכולה לחולל את הפליאה וההודיה לנוכח תבונתה של הבריאה ועושרה, אשר האנושות רומסת בכל דרך. כל עלה ירוק השוקל שני גרם ונדרס בידי מכונית השוקלת שני טון אך נותר ללא פגע - הוא בעיניי מחולל אמונה גדול יותר מאשר סדרת דרמה זו בכללותה. תרמילי הל הם לדעתי המצאה שאין להסביר אלא בקיומה של ישות-על יצירתית.
וגם כלבתי, שבמצחה חרוצים קמטי תודעה, ותבונתה גורמת לי זעזוע יותר מאשר עונג - משום שמעציב אותי לחשוב מה היה עולה בגורלה לולא נמשתה מבין גלגלי המכוניות שתחתיהן שוטטה - היא מחוללת אמונה שהבורא מרח את יריעת הזמן בכמה משיחות מכחול מעניינות, ושהוא עצמו מופתע, לטוב ולרע, מהתוצאות.
