מחזהו הראשון של ניסים אלוני "אכזר מכל המלך" הוא הנוקב ביותר ממחזותיו, וכאילו נכתב היום. למרות שבתנ"ך כתוב בפירוש, שאת הממלכה קרע ה' לשתים כעונש על חטאיו של שלמה המלך, אך השית את העונש על בנו רחבעם -הרי הריב בין שני המלכים רחבעם וירבעם מקביל למה שקורה כאן ועכשיו, עם יוקר המחירים המופרז, וזעקת העם לצדק חברתי. מחזה כה דרמטי וריאליסטי, בעל איכויות קלאסיות, אינו כה פשוט כדי להטילו על שחקנים המסיימים השנה את לימודיהם בכלל, או במקרה זה בסטודיו ניסן נתיב. איכויות המשחק בקלאסיקה אינן דומות למה שנדרש בקומדיה קלילה או במחזה מתח בלשי. הסגולות הנדרשות הן ראשית כל הקפדה על רמת הקול, בלי להזדקק לצרחות, תיאום בין המוזיקה שברקע שלא תעלה על עצמת קול השחקנים, ובמאי קפדן ומשובח. הבמאי ישנו - אבי גיבסון בר-אל, מנהל תיאטרון הסימטה בעבר. שופע רעיונות מקוריים היוצק במחזה מרכיבים נוספים ומגוונים. אך השאלה, אם הזמן הקצר שעמד לרשותו לחזרות עם השחקנים היה דיו כדי לשפרם ולהדק את המשמעת הנדרשת מקלאסיקה ישראלית כמו מחזה של ניסים אלוני. אולי מפאת כובד המשימה, התרגשו הצעירים המוכשרים והחביבים בזמן ההצגה, ובלעו חלק מהמילים, וחבל. כי אצל אלוני - הטקסט עצמו הוא החגיגה. עד היום לא נולד מחזאי בקירבנו עם שפה כה ייחודית כשל אלוני. לעומת זאת, עיצוב הבמה המרהיב המרשים במקוריותו, של אריאל טל ארביב, בהדרכתה של מיקי בן כנען, מעניק אוירה סוריאליסטית של אחרי קרב, שהותיר קרעים, הריסות וחורבות - מה שלעצמו מהווה מסר אנטי מלחמתי מובהק. היעוץ הלשוני של אפריים אבא מעולה, התלבושות של יהודית ארנון תואמות לרוח התפאורה והמסר שלה, והשחקנים כולם נאים ומוכשרים. בינהם בלטו במיוחד דוד שאול כרחבעם, בנו של שלמה המלך, העומד להפוך למלך לאחר מות אביו, והוא מרגש מאד בקולו המלא ובהגייתו הברורה, באכספרסיה שלו ובדמות שהוא ממלא כה טוב. הללי ננר כצרועה, אמו של ירבעם, סטייל מכשפה מהסוג של ליידי מקבת, הכוח המניע את בנה למהפכה החברתית, מרשימה אף היא בתפקידה. תום חודורוב הוא ירבעם, הנמשך לאשת רחבעם, מעכה, (דניאל גל שחושקת בו גם היא, אך בגלל סרובו, נשארת לצד רחבעם בעלה) מושא תשוקתו, שלא השכילה לחכות לו בעשר שנות גלותו במצרים. ירבעם מסמל את המאבק בין המלוכה של רחבעם החומסת את העם בכובד המיסים, לבין הבטחת ירבעם להעניק לעם צדק חברתי. למרות שזה מה שעומד ביסוד המחזה, זה מנוגד לכתוב בתנ"ך, כשלמעשה, סיבת הקרע בעם וחלוקת ממלכת ישראל לשתיים - ממלכת יהודה וממלכת ישראל על עשרת השבטים, נובעת מהעונש שאלוהים החליט עליו מפאת חטאי שלמה, ש-700 נשותיו ו 300 פילגשיו היטוהו לעבוד אלילים. חטא שגם ירבעם חטא בו, ועל כך נענש שכל זכר לא היה לו בהמשך, לאחר 22 שנות מלוכה. סוזאנה פפיאן מפליאה בקולה הנדיר, הן בעת השירה הקבוצתית, בה הוא פועם ובוקע מעל קולות כולם, והן בסולו בסיום ההצגה. אביב אלקבץ כיהונתן, יועץ המלך, ורן לשם כשמעי, איש האלוהים, משלימים את הרקע למאבק בצורה פעילה, ברוחו של הבימאי. הסצינה בסגנון ה"פייטה" לקראת הסוף, בה צרועה ניצבת מעל בנה המאונן ארוכות, אמורה לכאורה להוסיף נופך פסיכולוגי נוסף, שלא היה קיים במקור בתנ"ך, על הקשר האדיפלי ביניהם, אך תשומת הלב מוסטת דווקא למה שמתרחש משמאל הבמה, כשהעין מתעייפת מהאוננות, שאין בה קורטוב שמסעיר או מרשים כמו קטע האוננות שעשה דן שפירא במחזה "אהבתה של פדרה" באוניברסיטת ת"א בזמנו. בסך-הכל, הצעירים נטלו על כתפיהם נטל כבד ורציני, ויש לתאר שעם עוד כמה הצגות וודאי ישתפרו, פחות יתרגשו, וההצגה תנסוק לרמה שמחזאי כמו אלוני ראוי לה. בית ספר מצוין לתלמידים, גם אם עדיין לא בשלו דיים. הלקח הנלמד מההצגה ילווה אותם ללא ספק בהמשך דרכם להצלחה.