סדרת "המקוללים" שהוקרנה לפני מספר ימים מעלה שאלות מעניינות בקשר לאמנות מול החיים האישיים. האין ברירה של האמן המוטרד, המטריד, הזועם, יוצא הדופן, איש הקצוות, אלא לחיות את אמנותו ויצירתו בטוטאליות מוחלטת, אין סופית, שקצה האחד קללה וקצה השני ברכה. כמו-כן ניכרת בסדרה עוד שאלה חשובה, בנושא האמת והבדיה.
ידוע לנו, כי העורך חגי לוי, ערך את הסדרה עריכה עדינה ומיוחדת במינה. כיוון שחגי לוי איש צעיר, שעזב את הדת, את הקיבוץ, את חבריו, והפך לצלם בשנות השמונים, השתמש בחומרים אותנטיים, כמו: קלטות, טקסטים, תמונות וכולי, ויחד עם זה לא פגש את הדמויות האמיתיות מעולם. הוא שחזר אותן בעזרת שחקנים, כדי לתת לסדרה אופי דוקומנטרי אותנטי.
היו שחלקו על-כך בכך שאמרו, כי חגי, יוצר הסדרה, בעצם התעסק כאן עם מוזאון שעווה, ולא עם דמויות חיות. וכמו-כן יותר משסיפר לנו על אופיין של הדמויות, לימד משהו על עצמו, התלבטויותיו כאיש צעיר, וראייתו את המרחב האקזיסטנציאליסטי כפי שהוא חווה אותו עם עזיבתו את האמונה באל. כך או כך, הסדרה לטעמי הייתה מעניינת, משרטטת קווים מיוחדים לכל דמות בה, שהמשותף לכל הדמויות הוא הכאב, הפצע ממנו נובעת היצירה.
כל הדמויות הקצינו את חייהן ושילמו מחיר פרטי בעבור אמנותם הבלתי מתפשרת, הטוטאלית. משה קרוי ואביבה אורי התאבדו, יונה וולך הפרועה ראתה מעט קרבה בסוף חייה עם ילד צעיר שאהבה והתמסר אליה, ופנחס שדה נישא חמש פעמים, שתיים מנשותיו התאבדו מצער, ועם האחרות לא החזיק מעמד.
כולם אינם כבר איתנו, אך בחייהם הייתה להם השפעה עצומה על בני דורם ואחריהם. שדה הוציא את ספרו המיתולוגי: "החיים כמשל", בגיל עשרים ושבע, שהיה בזמנו סנסציוני, ומדריך לאדם צעיר ומתלבט בשאלות הקיום והאמת. גם כיום, ארבעים שנה ויותר, כשאני קוראת, אני מוצאת בו חוכמת חיים, ידע, ז'אנרים שונים בספרות המשתלבים ברקמה עדינה אחת, אסתטית ואתית.
יונה וולך היא עדיין מלכת השירה הפוסט-מודרנית. הטקסטים שלה ואורח חייה הנהנתן, המתגרה, היצרי, הבועט, המקרב והדוחה כאחד, ממשיכים להשפיע על יוצרים וקוראים בתחום השירה. גם אביבה אורי הייתה למודל אמנות מתייסרת, מינימליסטית, שהגיעה בעזרת הקווים והעיגולים, שחורים לבנים, לאמת אמנותית שאין שנייה לה. גרשוני, תומרקין ורפי לביא העריצוה והושפעו חזק מעשייתה, ובעיקר רפי לביא, שהיה למורה אגדי, ששמו הולך לפניו, בתחום העשייה הילדית, השרבוטים, והמונח שטבע, דלות החומר. שרטוטי הנשמה, ולא קווי קונטור.
גם משה קרוי היה גאון ביצירתו. הוא הביא את אנשי המקצוע הפילוסופיים, להאמין, שאכן הרציונל שמשה האמין בו, וחי על-פי דרכו, היא תורה אמינה וחזקה, אף תלמידיו הרבים העריצוהו והאמינו בו, הלכו איתו לאורך שנים רבות, וניסו לחיות על-פי דרכו, לבסוף האיש קרס, כנראה איבד את שפיותו ואת דרכו.
הסדרה כולה הייתה מרתקת, גם אם היו בה מגבלות של מדיה וזמן, וגם אם לא הייתה דוקומנטרית על-פי ערכה הסגולי. אולם היא בהחלט נתנה לאנשים שצפו בה דרך מסוימת להתוודע אל הדמויות.
