יש לה תארים רבים ליעל. בזכות אחד התארים והוא נשיאת ויצו הודו, הכרתי אותה מקרוב בכנס השנתי של עמותת ויצו העולמית, שהתקיים בינואר האחרון במלון הילטון תל אביב. למרות שזו לא הפעם הראשונה לנוכחותה בכנסים של ויצו העולמית, הרי שהפעם ישבנו סביב אותו שולחן במשך שבוע ימים וכך הכרתי אותה יותר מקרוב וגם בפן האישי.
יעל בת 45, נולדה במומבאי למשפחה השייכת ל"בני ישראל". "בהודו כולה ישנם כ-4,000 יהודים והם כוללים שלוש קבוצות: בני ישראל, יהודי בגדד והקוצ'ינים", מספרת לי יעל, כשאנו יושבות נינוחות במסעדה ביתית אינטימית, יומיים לאחר הכנס.
"בני ישראל, אליהם אני שייכת, צמחו מעשרת השבטים והגיעו להודו לפני 2,000 שנה. הם הגיעו מאזור הגליל כאשר נמלטו מגזירות אנטיוכוס במאה השנייה לפני הספירה. בדרך מפלשתין אל אירן והודו, נטרפה ספינתם בסערה גדולה וכ-10% מהנמלטים ניצלו והתיישבו בכפר קטן בשם קונקאן. היה זה כפר דייגים שנתן להם מפלט ועזר להם לקבור את המתים. בית הקברות עדיין קיים, יש שם 7 בארות קברים והוא אחד המסלולים של ביקורי התיירים היהודיים".
הם חיו מנותקים מהעולם היהודי אולם הייתה להם מסורת בעל-פה של מנהגים ושמירה על מספר חגים ועל כשרות. בשבת הדליקו נרות, קיימו ברית מילה וחגגו את ראש השנה, יום כיפור ופסח. בני ישראל נשארו מלוכדים בדתם למרות פעילות מסיונרית, והמקומיים קיבלו אותם בכבוד ונוצרו יחסים מצויינים ביניהם.
אהב את משה דיין "מכפר אחד נולדו כפרים נוספים ששמותיהם נבעו משמות המשפחה של יהודי בני ישראל" מספרת יעל ומוסיפה, "שם המשפחה שלי ג'יראד הוא של בעלי, כמו גם שם הכפר משם הגיעה משפחתנו.
סבי היה שם חקלאי ובנוסף להיותו נגר, עסק כמו רבים אחרים בייצור שמן משומשום. בשבת הם לא עבדו ולכן כונו על-ידי ההודים תושבי המקום בשם: "אנשי השמן של היום השביעי". סבי היה הראשון שהגיע מהכפר לעיר הגדולה בומביי.
"ומדוע ניתן לך השם יעל"? אני שואלת בסקרנות, והיא ממהרת לענות לי בגאווה: "אבי אהב מאד את
משה דיין והחליט להעניק לי את השם יעל על-שם בתו,
יעל דיין.
ואכן בשנת 2009 במליאת ויצו העולמית, נפגשו שתי היעלות, ג'יראד ודיין, ביוזמתה של הנשיאה דאז הלנה גלזר.
כאשר החלו קשרים בין ישראל והודו, עזר וראומה ויצמן ביקרו במומבאיי (בומבי), ויעל אז בשנות ה-20 שלה, ליוותה אותם בסיור בקהילה היהודית. "גם את אהוד ועליזה אולמרט ו
סילבן שלום, ליוויתי" מוסיפה יעל בגאווה...
משרות ממשלתיות יעל היא השנייה מתוך חמישה. אביה, הדמות הדומיננטית במשפחה, היה בעל משרה בכירה במכס בנמל בומבאי. יהודי דתי שנפטר לפני שלוש שנים והיה ידוע בידיעותיו בתורה. הוא התפלל בבית הכנסת הראשון שנוסד בבומביי בשנת 1796, עם מסורת ספרדית והפרדה בין נשים לגברים. האימא היא פרופסור לספרות ומלמדת בקולג' במומבאי, היא גם סופרת ומתרגמת יצירות ספרותיות לשפת ההינדו. היא גם משתתפת בתוכניות ברדיו ב-WOMEN'S CHANNEL, WOMEN'S WORLD. היא הייתה ממש חלוצה ובין הראשונות שדגלה בלימודים כמנוף להתקדמות והתפתחות אישית.
הבריטים ששלטו בהודו העריכו מאד את יהודי בני ישראל שהתפתחו ולמדו מקצועות חופשיים ולכן כולם עלו בסולם החברתי והתקדמו גם דרך הצבא וגם במשרות ממשלתיות.
יעל נשואה לרפאל, רלפי בכינויו. היו אלו נישואים מוסדרים מראש עוד כששניהם היו צעירים והם לא נפגשו קודם לכן. החתונה הייתה גדולה ובאו 1,200 אורחים יהודים ולא יהודים". הוא היה הראשון שפגשתי ורלפי פגש לפניי שש שבע נשים... אבל בחר בי". מסתבר ש"השיטה" הזו הצליחה עבורם. הם הקימו בית ומשפחה לתפארה, שני בנים, נתנאל בן 22, רואה חשבון במקצועו ואבניאל בן 18, נמצא כרגע בירושלים, בבית שמואל, בתוכנית שנקראת "GAP YEAR", ומיועדת לנוער שסיים לימודיו התיכוניים ועדיין לא התחיל בלימודים גבוהים. בעיקר זו תוכנית לאמריקנים יהודיים אם כי פה ושם משתתפים גם צעירים מארצות אחרות. הצעירים לומדים על ארצות בהן יש קהילה יהודית ובסיום הלימודים כעבור 6 שבועות הם נוסעים לאותה ארץ שם הם מבקרים בכל המקומות ההיסטוריים והעכשויים. יעל ורלפי הכינו את התוכנית על הודו ומומבאי והם גם שמקבלים את הצעירים ומדריכים אותם שם.
יעל מחייכת אלי ומוסיפה שבעצם אבניאל מעוניין בלימודי מלונאות והוא רוצה להיות שף.
ריפוי בעיסוק ורלפי בעלה, מהנדס במקצועו, יזם כבר לפני 25 שנה את העסק שהקים והוא סוכנות נסיעות עם תוכניות לקבוצות יהודיות במטרה: "TO PROMOTE JEWISH HERITAGE OF INDIA ". זה החל כשהביא לפני 25 שנה, קבוצת אנגלים יהודים לכפרים המסורתיים ומאז הם גדלו והתרחבו. וכאן מפתיעה אותי יעל ומספרת לי שמקצועה הוא ריפוי בעיסוק והיא עובדת על פרויקטים עבור ארגונים ללא מטרת רווח. הפרויקט העיקרי שהיא המנהלת אותו הוא (WJR) WORLD JEWISH RLIEF עבור CHESIRE HOMES למען נכים בעלי מוגבלויות שונות. עבור עבודתה זו היא זכתה בפרס ביום האישה הבינלאומי ב-8 למרץ 2013 בשם SHE- על-ידי Maharashtra GO GREEN FOUNDATION .
יעל מנהלת פרויקטים בשני מרכזים גדולים בהודו בשכונות העוני וכ-500 מבוגרים וילדים נעזרים בארגונים. היא יוזמת תוכניות שמסייעות למבוגרים למצוא עבודה ולילדים ללמוד בבית הספר, וכל זה לאוכלוסייה לא יהודית. "חשוב להראות מה העולם היהודי עושה לאחרים", אומרת יעל בהתלהבות. "למעשה אנו מחזירים להודים את היחס הטוב שהם נתנו לנו ומעולם לא הפריעו לנו לשמור על הדת היהודית. בין המתנדבים הרבים בשכונות העוני בולטים צעירים שנשלחו מהג'וינט, עמם יש לנו שיתוף פעולה, והם אורזים את הארוחות בשמונה מטבחים מקומיים ביחד עם 160 נשים מקומיות העובדות שם. הם גם עוזרים לילדים בשכונות העוני, משחקים עמם ועוזרים להם בשיעורים. בד"כ הם שוהים אצלנו במשך 8 שבועות".
"גם בביתי אני ממשיכה לעזור לנזקקים", אומרת יעל, "העוזרת שלי היא חרשת ואילמת, ואני מתקשרת איתה בכתיבה ומלמדת אותה איך לתפקד. היא לא יהודיה..."
יעל לא קופאת על שמריה, התוכנית הבאה שלה היא להקים מטבח בו יעבדו הנכים. הם ימכרו את האוכל והכסף מהמכירה יהווה את המשכורת שלהם. המטרה היא למכור את האוכל לחברות פרטיות.
"מתי יש לכם פנאי לבילויים?" אני שואלת אותה ברצינות, שכן נראה לי שהיא ובעלה זקוקים ל-48 שעות ביממה... יעל מחייכת ואומרת לי: "אנחנו עשירים בחיים תרבותיים, רפאל במועדון רוטרי ואף היה נשיא רוטרי ב-1995. אנחנו קוראים הרבה, אני עושה יוגה פעם בשבוע עם מנחה וכל יום לבד, יש פעילות לנשים".
ללא תשלום כשאני מנסה לסחוט ממנה עוד תארים, היא מוסיפה שהיא גם חברת כבוד לכל החיים של ה- INDIAN MERCHAND CHAMBER OF THE LADIES WING.
חנוכת ויצו הודו התקיימה ב-25 לאוקטובר 2007 עם 10 נשים ובנוכחות נשיאת ויצו דאז הלנה גלזר. במלאת ארבע שנים לויצו הודו, חגגו אירוע זה בבית הכנסת "אליהו" במומבאי. החברות נפגשות שם פעם בחודש בימי ראשון ודנים על בעיות הקשורות בנשים, עורכות סדנאות בנושאים שונים עם מדריכים מקצועיים, בחגים הן מזמינות מנהיגים דתיים להרצות על מסורת ויהדות. בית הכנסת שלהם נותן מרצים ללא תשלום.
"האישה המבוגרת ביותר בויצו מומבאי היא בת 74 ומגיעה ממרחקים להרצאות ולסמינרים שלנו" מוסיפה יעל." אנחנו גם מתכוננים להקים מועדון ספרים וגם שולחים בחורות צעירות לסמינרים בתל אביב." אין ספק שויצו הודו ממריאה ומשתבחת הודות ליעל ג'יראד המוכשרת.
יעל ורלפי היו מאד מיודדים עם הרב והרבנית גבריאל ורבקה הולצברג ז"ל שנרצחו בהתקפת הטרור על בית חב"ד. "רבקה תמכה בנו והייתה חלק מהצוות ואף ארגנו סדנת בישול ירקות בביתה",
"אתם משפחה מיוחדת וציונית מאד". אני מעירה ליעל, והיא נהנית מההערה ואומרת לי: "את יודעת, אחותי גרה עם משפחתה בקריית גת ועובדת בחברת הייטק ובעלה הוא שוטר, אח אחד שלי במכון ויצמן, בוגר אורט בכרמיאל, מהנדס ועומד בראש פרויקט, הוא נשוי עם שלושה ילדים, אחות נוספת "עשתה עליה" לפני חצי שנה, היא גרה ברעננה עם בעלה ושני ילדיה, היא מורה למחשבים במקצועה, בעלה מהנדס והיא לומדת באולפן. האח הצעיר, רווק עדיין, חי עם אימא במומבאי".
"החלום שלי הוא להביא את כולם ארצה. אבל כרגע לי ולרלפי יש את האחריות להעשיר את הקהילה היהודית במומבאי ולהמשיך בפעילויות החשובות וגם ל"שדרג" את פדרצית ויצו בהודו". "וכאשר תעלי ארצה יום אחד, אני שואלת, במה את חושבת תעסקי"? "חוץ מלהמשיך ולהיות חברה בויצו עולמית? היא שואלת בצחוק, "אני ארצה להיות מדריכת יוגה..."
