פרופ' אסא כשר (73) מבכירי הפילוסופים בישראל (ויש האומרים אף הבכיר שבהם), נחשב לבעל סמכות מקצועית עליונה בתחום האתיקה. הוא התבלט בכל מקום ואתר בו היה במהלך חייו: בגיל 17 התקבל ללימודים באוניברסיטה, במסגרת העתודה האקדמית. בגיל 31 הוענק לו תואר דוקטור בפילוסופיה, ובגיל 35 כבר מונה לפרופסור. הוא נחשב למומחה בעל שם עולמי לפרגמאטיקה של השפה. כיהן כראש הקתדרה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וכראש הקתדרה לאתיקה מקצועית. לימד במכללה לפיקוד ולמטה של צה"ל ובמכללה לביטחון לאומי, וכיהן כפרופסור אורח בשורה של אוניברסיטאות מובילות בעולם. מספר תלמידיו ותלמידי תלמידיו נאמד כבר ברבבות. גם כיום הוא כותב ומפרסם ספרים ומאמרים ויושב בוועדות ממלכתיות ובמועצות ציבוריות.
הוא נשוי לנעמי, ד"ר לפילוסופיה, המלמדת במכללה האקדמית תל אביב-יפו ובאוניברסיטת חיפה, ומתמחה בהגותו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ'.
את אשתו הכיר בחוגי הסטודנטים של שנות ה-60. "הכל אז היה נראה אחרת", הוא אומר. "כולנו עסקנו בשאלות פילוסופיות של דת, גוף ונפש. היום אני מביט על אותה תקופה בגעגוע רב".
כי מה קרה מאז? "שני דברים קרו: העיסוק האובססיבי של החברה הדתית בשאלת השטחים. דבר שני: לידתה של הטלוויזיה המסחרית, שיצרה פה אווירה זולה. אבדה האיכות. וגם הייתי מוסיף לזה את האינטרנט. כי שם כל אחד הוא כמו כל אחד אחר. אין שם מסננים של איכות".
אבל החברה הדתית לא עוסקת היום רק בשטחים. "זה נכון. היום הציונות הדתית לא מוכנה לחיות בגטו משלה. לא מעניין את הציבור הדתי-לאומי רק מקוואות ובתי כנסת והתנחלויות. הוא מגלה עניין עצום בביטחון ובשירות ממושך ומשמעותי בצה"ל, בשב"כ ובמוסד. הוא מגלה עניין גובר גם בחינוך, באקדמיה, בתקשורת, באמנות ובקולנוע. אכן שינוי מבורך. ועדיין הווירוס הזה של השטחים מקנן בלב הציונות הדתית. רק תראה על מה נציגי הכיפות הסרוגות עוזבים את הממשלה; מה מריץ אותם למיקרופונים; על איזה תקציבים הם נלחמים. הדגש העודף הזה על נושא השטחים, מקלקל בסופו של דבר את השורה היפה בתחומים האחרים. זה נושא שהוא טעון שיפור בזרם של הציונות הדתית".
ומה טעון שיפור בקרב החילונים? "טיפול בשורשים התרבותיים. אלה הולכים ומידלדלים. החל מהשורשים התנ"כיים ועד לשורשים של
יהודה עמיחי. ישנה התנוונות תרבותית, הקשורה למקורות שלנו. התנוונות שבאה לביטוי בטקסטים, בשימוש שלהם. בשפה. צריך להבין שלא מספיקה סולידריות ומדינת לאום של העם היהודי. אסור להפקיר את אוצרות התרבות. בשטח הזה הציבור הדתי שוחה והציבור החילוני טובע".
לאסא ונעמי כשר נולדו שלושה ילדים. הבכור, יהורז - מ"פ נערץ בשריון, מי שמפקדיו סימנו אותו כמי שיגיע רחוק בסולם הפיקוד, אולי הכי רחוק - מצא את מותו כשנפל לתהום, במהלך טיול בסיני בתחילת שנות ה-90, כשהיה בחופשת לימודים, בעת שירותו בצה"ל.
ילדת הסנדוויץ', שירית (46) היא עורכת דין בכירה בחברת מימון ובנו אבשלום (32) הוא משפטן וכלכלן. יש לו שלוש נכדות, אחת מהן קרויה אחירז, ע"ש דודהּ שנספה.
כשר מת
גורר בדירה פשוטה, הנמצאת בקריית קריניצי היוקרתית, בבניין דירות גבוה, היוצר דיסהרמוניה בולטת וצורמת, בנוף הווילות המפוארות המקיפות אותו.
"הגעתי לכאן לפני 40 שנה", הוא כמו מתגונן, "רק לאחר שנים רבות השכונה הפכה לשכונת יוקרה".
הדיסהרמוניה משתנה באחת, עם הכניסה לדירת משפחת כשר. דירה בעלת עיצוב שקט, מוקפד ומטופח. בכניסה מוצבים מדפי זכוכית מבריקים ועליהם עשרות פסלונים קטנים של ציפורים. כבר ראינו אוספים מעין אלה, בחללים ציבוריים בבתים רבים: מחאמסות ועד נעליים מיניאטוריות. לא הייתה סיבה להתרגש מאוסף זה, עד שכשר הסביר ממה אותו אוסף נולד. "יהורז היה צַפר חובב. והציפורים הללו ממחישות עבורי אותו. שמתי לב שבכל פעם שאני נוסע לחו"ל, אני מביא מתנות לכולם, אבל ליהורז, מטבע הדברים, אני כבר לא מביא דבר. ופתאום גמלה בליבי החלטה שגם לו אביא מתנה, שהייתה בוודאי מדברת אליו. והציפורים דיברו אליו מאוד. זה סוג של אמירה. יהורז לא מחוק בבית הזה. הוא נוכח כאן".
ההספד שספד לבנו נצרב בתודעה של ישראלים רבים: "...אתה בין המתים, אבל חלק ממך חי ואתה בין החיים. ואני בין החיים, אבל חלק ממני מת ואני בין המתים. אתה בין המתים שהם בין החיים, ואני בין החיים שהם בין המתים. ואנחנו, נעמי ואני, הולכים אליך ואתה שב אלינו".
עובדי בית העלמין הצבאי בקריית שאול כבר למדו להכיר את כשר, שמגיע בקביעות בכל יום שישי לטפל בפרחים ולהדליק נר לזכרו של בנו. "הנוכחות של יהורז מונחת על כתפיי", הוא אומר. "זאת הדאגה שלי".
מות בנו הפך לאבן דרך מרכזית ביותר בחייו ואף לנקודת תפנית – בעבודתו, ובמידה מסוימת גם בהשקפותיו. מאז הוא החל לעסוק פחות בפילוסופיה של השפה ויותר בסוגיות הנוגעות לשכול, לאובדן ולצה"ל. כשנה אחרי מות יהורז, שקד כשר על ניסוח הקוד האתי של צה"ל. במאמרים שפרסם מאז אותה טרגדיה, תקף את סרבני הגיוס, טען שחקירת אסונות בצבא צריכה להיות מופקדת בידי צה"ל ולא בידי ועדות חיצוניות, ודרש מהורים שכולים להפסיק להתעמת עם הצבא.
כפילוסוף המניף את דגל חירות המחשבה והביטוי, אך בד-בבד גם כפילוסוף-מגן של צה"ל, התעניינו מה דעתו בפרשת המורה אדם ורטה, שהגדיר את צה"ל כצבא לא מוסרי.
"אני לא יודע מהן העובדות", פתח כשר את תשובתו, " אבל הוא מורה לאזרחות וטוב בעיניי שהוא לא נשאר רק ברובד של הדיון הפורמלי והוא מגיע גם למקומות אחרים. אלא שיש גבול אתי שאסור לחצות. אני מתנגד למורים שמביעים את דעתם הנחרצת לטובת צד כזה או אחר, מבלי להביא גם את הצד השני. מורה צריך להציב גם לעצמו גבולות ולהיות בעל יושרה אישית ומקצועית; כזו שמייצרת דיון הוגן עם דעות מגוונות, מנוגדות וסימטריות. אם זה לא קורה, זה לא נקרא דיון הוגן. דרכה של ההוראה אסור לה שתהיה חד-צדדית".