בשבוע שעבר נערכה השקה ברוב עם לביוגרפיה שכתב
אריה אבנרי על חייו ועל הישגיו של ד"ר ישראל כ"ץ. רבים באו להשקה בבית הסופר של אגודת הסופרים העברים. הקהל הרב שמע בעניין את דברי שר הרווחה לשעבר יצחק הרצוג, את דבריו של
מבקר המדינה לשעבר
מיכה לינדנשטראוס, פרופ' ג'וני גל דיקן בית-הספר לעבודה סוציאלית, המנחה לאה טרן - וכמובן, כותב הביוגרפיה. אלה הדברים שאמרתי בערב ההשקה בדברי הפתיחה כיו"ר אגודת הסופרים העברים:
כשכותבים ביוגרפיה יוצרים יצירה, שכן השליטה בבחירת החומרים, היא מעשה של יצירה. הביוגרף רואה את המכלול, בוחר זווית ראייה ובמידה מסוימת שופט את הדמות.
אריה אבנרי אמוּן על כתיבת ביוגרפיות, ומי שמעיין ברקורד שלו רואה, שמדובר בביוגרף למוּד ניסיון, ביוגרף שידע לבנות סיפורי חיים, שיש בהם לא רק דגש על האישיות, אלא רוחב יריעה. היריעה המקיפה בספריו של אבנרי כוללת תמיד את הרקע החברתי, מאבק על תפיסת עולם, סיפורו של דור, סיפורן של תקופות.
הסיפור, שאריה אבנרי מעלה באמצעות ביוגרפיות, מעיד על היכולת להפוך כתיבת קורות לסיפור אנושי מרגש, לספרות של ממש. כדי להבין את האמנות בכתיבת ביוגרפיה, חייבים לגעת לרגע בוינסטון צ'רצ'יל. אַל נשכח: צ'רצ'יל קיבל פרס נובל לספרות על כתיבת הביוגרפיה שלו, האוטוביוגרפיה. יש לאריה אבנרי לאן לשאוף...
בששת הכרכים, שכתב וינסטון צ'רצ'יל על מלחמת העולם השנייה, הוא מעלה את השאלה ההיפותטית, אם מה שקרה היה קורה, אילו אדולף היטלר היה מתקבל לבית-הספר לציור בווינה. שאלה כזאת הייתה אפשרית גם בסוגיה: מה היה קורה אילו צ'מברלין ולא צ'רצ'יל היה ליד ההגה עם פרוץ המלחמה.
תחושות כאלה עולות גם למקרא הביוגרפיה של כ"ץ, כמובן בהקשרים יותר חברתיים. מי שמסיים את קריאת הספר, שואל את עצמו, מה היה אילולא החוקים החברתיים של כ"ץ, מה היה אילו באמת נשמענו לכל אזהרותיו על מצב העוני, אילו קראנו את כל האותות, את כל הנורות האדומות, שהאיש היטיב לראות לפני כולנו.
אריה אבנרי מנוסה בכתיבת ביוגרפיות, ויש לו כישרון ספרותי לרקום את הגידים והמילים לדמות של ממש. מי שקורא בביוגרפיה שכתב על השר ישראל כ"ץ, מבין לעומק את המשמעות של כתיבה, שיש בה שאַר רוּח, שמעוררת למחשבה נוספת.