חומר נפש, אלבום מעבר לזמן

ספר השירים החדש של אשר רייך מוצג כעין דפדוף באלבום תמונות, אך המעבר מתמונה לתמונה סוחף אותנו לטלטלה של חיים, לניסיון לחפש אחר המשמעות שמעבר לכול. השיר "תמונת פתיחה" כמו חושף בפנינו את האור בקצה המנהרה: "וכאשר אקום משולחן הכתיבה ואסגור עד להודעה חדשה את התיק נמצא הכול שווה בעיניי ולא לריק -". המבט הכולל נותן משמעות אחרת לדברים, השיבה המאוחרת יוצרת פרספקטיבה רוחנית עמוקה, מבקשת לגלות לנו מה נמצא מעבר לרובד הנגלה, המילולי. בשורות הסיום של שיר הפתיחה, התובנה הזו מתחברת לתחושה הפנימית: "ואני דומה למי שֶׁשב עכשיו לעולמו הקטן מחָדָש וחש, וחש -". עמוד 11. בתמונות הרצות לאורך הספר אנו עדים למצב של אי-ודָאות, אי-בהירות, ניסיון לחפש עוגן בתוך הֶעבר: שיר מספר 12 פותח במלים "בעת שעמדתי בחלון לילה" ומסתיים במלים: "וזה ארע ממש, ממש בקצה החלום". עמוד 21. בשיר 'גבולות החלום' הוא כותב: "אני נותר כמי שמתבונן/ במהלך הדברים ממש כּבהָקיץ". עמוד 64. בשיר 'תמונת סתיו' יש ניסיון לגלות את התמונה השלמה מעבר לאור הקלוש. "את מעבירה לי אור ערוֹם ודק כּאִוושה" ובסיום השיר יש צלילה לעומק ההוויה, מראֶה שהוא כעין התגלות שירית שיודעת לצפות מעבר לסוד ולרמז: "מֵריח את כל הבלתי נראֶה, מֵי תהום מבעבּעים סוד ברחש הֶחשוך הבּלתי נשמע מפת תנועותינו נחשֶׁפת לעֲשות- " עמוד 41. התמונות משוטטות במעגלים של אי-ודאות - כך הוא כותב על אחותו המחזיקה בו באחת התמונות במלים אלה: "בִּתמונה ישנה שאני מחזיק עכשיו ביד, מתבוננת בּי אחותי הגדולה מן הצד, כשהיא מחזיקה בזרועותיה תינוק שמן. זה אני. ואולי מישהו אחר, קרוב משפחה ואולי תינוק של השכן". זהויות מתחלפות, אולי ואולי... מה הזהות הוודאית. בתמונת השיר על אשתו האחרת הזמן הוא זמן של דמדומים: "שעת הדמדום נותנת לה פחות מכלום". תמונות השירים נכתבות כעין משא נבואי שנולד בשעה מעורפלת, מאווים כמוסים להתגלוּת שתאיר הכול. לעתים אנו תוהים אם מדובר בתיאור של שנה מן הילדות או שנת ילדות, כתרדמה של זמן הילדות: "ראשי חושב בעוד גופי מנומנם במעמקי שנַת ילדות" - שם, עמוד 15. הכתיבה מנסה לראות דברים שיש בהם התבוננות וחשיבה, והסיטואציה היא כל כולה סיטואציה מעורפלת: "ראשי חושב בעוד גופי מנומנם". ברגע של ערפול מציאות, של ערפול חושים, יש כר נוח להתחברות לעולם הרוחני, לשרטט ממעמקים זהות, לבקש מסרים שמעבר לזמן. אלבום התמונות מקפיץ לפנינו תמונות, חוויות, זיכרונות, דברי הימים של הנפש. זה נראה לעתים כדפדוף באלבום קיים, דף לדף, ולעתים המשורר מספר לנו, שמדובר ברצף שיש לו מסגרת. "וברצף התמונות מהבית אני חש כצופֶה בסרט תעודה שחור לבן". עמוד 19. צפייה בסרט-החיים במצבי דמדומים ואי ודאות, וזה מסע שמשרה על השירה אווירה של מלנכוליה. אבל, יש לשירה כוחות משֶׁלה למצוא תוכן רוחני שייתן פשר לכל הסוד, לכל הרצף בין התמונות. "וחומֶר נֶפש עולה בתוכי ומתלקֵח. עלים נעֲלים נופלים מעֵץ שמתרוצֵץ מבּי למצוא מקום להניח את ראשו. בגִין הירח העולֶה, התעוררתי מעֵרנותי". - עמוד 92. לפנינו תמונות גבוליות, מצבים גבוליים - ואנו זוכים לשורה מדהימה: "התעוררתי מערנותי". אצל הנביאים מצאנו סוג של הארה מיוחדת ברגעים של שקיעה או דמדומים או התעוררות לקול אלוהי בשעת בוקר מוקדמת. יש לי תחושה, שרצף התמונות הוא דרך להתעורר לקראת משהו, בשביל משהו. אשר רייך חונך על ברכי המקורות, היה תלמיד ישיבה, ומשהו בסגנון הכתיבה שלו באוצר הדימויים והתמונות, מחזק בי התחושה שיש מעבר לכל אלבום התמונות הקסום הזה, ניסיון נואש להעניק לנו את מגילת הנבואה שלו, את ההתגלות הפנימית שתיתן פשר לחייו, לחיינו. יש לשירה כוח לשמור על העולם האמיתי, והמילים נושאות עוצמה ותוכן. המילים הן בגדר שליחים מעולם שאָבד. בתמונה האחרונה בספר, אנו מוצאים את המשורר כהתגלמות נוח הצדיק, האיש ששמר על העולם, וכאן הוא זה שיודע שיש כוח מעבר למלים, הכוח לגאול ולהושיע. "בנוח אני מחכה בחדרי עד יעבור ממני. הקלו המלים? הלילה בקצותיו דק, נעלם". לאחר פתיחה זו, שבה אנו רואים את הַקֶשֶר בין הקַלו המים, לבין הקַלו המילים, אנו מחַכּים לַהמשך שֶיאיר את עינינו מה נותר מן העולם. המשורר כותב לנו "בנוח אני מחכה בחדרי" ויש תחושה של בין הוויות, בין זמנים. ההתחברות באמצעות המילים והתמונות היא התחברות רוחנית, ואני נזכר בשורה שכתב ישראל אלירז: "איך להיכנס אל חדר ממנו לא יצאת מעולם?", וזו שורה המתכתבת עם אמירה מיסטית של רבי נחמן מברסלב. המעבר מחיים לחיים הוא מעבר מחדר לחדר. כותב אשר רייך: "עד יעבור ממני" - והתהליך בעיצומו: "הקלו המלים", יש עוד דרך להציל את עצמנו, את העולם. כך מסתיים השיר: "אור דממה באוזניי בעודי ממתין למלה גואֶלת, אני שומע את יונת הזַית במעופה. זוהי המוזיקה: ההוקרה החרִישית שֶל מה שמצוי מֵעֵבר למלה". עמוד 105. ואכן, מה שמצוי מעֵבר למילה מעניק רובד של הוויה חדשה, זה אותו "חומר נפש" שיש בו גם חומר וגם נפש, שמעשיר את הבריאה ואת הקיום ואת היקום. לפנינו חיים אחרים, שצומחים מתוך המָוות והדמדוּמים והשְׁכוֹל - וכאשר אני קורא שוב את הפתיחה בשיר הראשון, הדברים מתבהרים באור זוהר יותר: "נמצא הכול שווה בעיניי ולא לָריק".