"פקידות במשרד ראש הממשלה ישבו ובכו"

על הרגע הראשון בו שמע על רעיון ההינתקות משרון סיפר ארד: "בסוף 2003 מעמדו של שרון היה מאוד חזק. הציבור העניק לו ציונים גבוהים לתפקודו כראש ממשלה, מעמדו מול המתחרים האפשריים היה גבוה מאוד, לא הייתה נראה באופק סיכון כלשהו וסיפורי השחיתות שצבי הנדל עשה מהם עניין גדול לא דבקו בשרון עצמו. פעם בשבוע היינו נפגשים לארוחת בוקר בחוות השקמים. באחד המפגשים חשבנו שאין בעיה שאנחנו צריכים לטפל בה מבחינת דעת הקהל. אין משבר פוליטי מתקרב, המצב הכלכלי טוב, והערכנו שצפויה לנו ארוחת בוקר נעימה. ואז שרון הפתיע אותנו, ושאל מה דעתנו לאסטרטגיה הכללית של היציאה מעזה". "השאלה הראשונה שלנו הייתה 'למה?'. שרון נכנס להסבר שעיקרו שני חלקים - רקע מדיני שהצריך לטעמו את ההינתקות, ומעבר לכך הוא הסביר ש"אנחנו במערכת חושבים על כך, ומכם אני רוצה לדעת איך המערכת הפוליטית והציבורית תקבל את המהלך". יצאנו עם הנחיה איך להביא בפני הציבור את המהלך הזה אם ראש הממשלה ילך עליו". ארד קובע כי "ראש הממשלה, משיקוליו האסטרטגיים, קיבל החלטה על בסיס אחד הניירות שהוכנו לו באגף התכנון של צה"ל. לא תוכנית ז'נבה היא שהטרידה את שרון. הנושא כלל לא העלה בשיחות איתו". על קשיי הקמפיין ההתחלתי לקראת ההינתקות הוסיף ארד וסיפר: "לא היה לנו סקר ביד כדי להיערך. רצינו לבצע סקר כזה, אבל ראש הממשלה אסר עלינו לעשות זאת, כדי שהמידע לא ידלוף. לכן הסקר הראשון בשאלת ההינתקות היה רק בינואר 2004 אחרי שראש הממשלה התחייב על כך. התחלנו לתכנן את מערך ההסברה ללא סקר, כשאנחנו יודעים שהמונח 'שלום' איבד את כוחו והציבור לא מאמין בהיתכנות להסכם שלום ומבקש רק שקט. זו למעשה הנוסחה". על ההחלטה לבחור במילה 'הינתקות' כשמה של התוכנית, כינוי שנהגה על ידו, מספר ארד: "המילה הינתקות לא נבחרה בהיסח-דעת. היא באה לייצג את ההבנה שעם הפלשתינים אי-אפשר להגיע להסדר שלום. ההינתקות, שכללה את פירוק הישובים והתרחבה מגוש-קטיף לשומרון מטעמים מדיניים, הייתה צריכה לייצג את האופן שבו נפנה את גבנו לבעיה הפלשתינית". עוד הוסיף ארד וציין כי הביטוי 'נסיגה' נדחה בשל הקונוטציה השלילית שבו. "רצינו לומר שאנחנו מתנתקים לא רק מהאזור אלא מהבעיה. אנחנו בונים גדר גבוהה ולא צריכים להסתכל עוד פנימה. ההחלטה התקבלה עם ההחלטה לבנות את גדר ההפרדה ועם היכולת להתמודד עם הטרור ולצד הרווחה הכלכלית. לכולם ברור שלא נישאר בעזה ושאיש לא רוצה להישאר בעזה, בניגוד לתחושה היהודית, גם זו החילונית, כלפי יהודה ושומרון. עם ישראל אינו מרגיש שום רגש רגשי כלפי עזה. חשנו שיש לנו הזדמנות לעשות מעשה שמוכיח לכולם שאנחנו מוכנים לויתורים כואבים, מוכנים לפתור את הבעיה ואילו הערבים הם שלא רוצים בפתרון, ולכן אין ברירה אלא לסובב גב ולהתעסק בבעיות הפנימיות שלנו". נקודה נוספת שעמדה במוקד הקמפיין שהוביל ארד לקראת המהלך היא "מנהיגותו של שרון והנכונות של הציבור לסמוך עליו". באשר ליחס למתיישבים עצמם מספר ארד כי בהנחיית שרון נאסרה כל מתקפה פרסומית נגדם. "היה ברור לנו שאנחנו מנהלים את הקמפיין שלא באופן נגטיבי. להוציא כמה מאנשי שרון שהתבטאו באופן כזה וננזפו על ידו, ההנחיה שיצאה מראש הממשלה וגם נאכפה הייתה שבשום פנים ואופן לא יהיה קמפיין נגטיבי. ידענו שיהיו קמפיינים נגד המהלך אבל ההנחיה הייתה להכיל את הקמפיינים הללו ולא להגיב".

ארד מוסיף ומספר כי בניגוד לתחושות, צעדיו הראשונים של הקמפיין התנהלו בחוסר סדר מוחלט. "חצי השנה הראשונה עברה בבלאגן. לא הייתה מערכת מסודרת שתסביר את הקמפיין. זו יוזמה של ראש הממשלה ללא גיבוי פוליטי ומפלגתי". "בשלב הראשון של הקמפיין הוחלט שהתוכנית תיחשף דווקא בכנס הרצליה, כנס שנתפש בארץ ובעולם כפורום הלא-ממשלתי החשוב והיוקרתי ביותר. הקהל הוא בדרך כלל של אנשי ביטחון. הכנו את התקשורת לנאום חשוב ביותר ולכן הוא גם שודר בטלוויזיה. לאחר הנאום הגיעה ספקנות רבה מימין ומשמאל. רבים התייחסו לאמירה הזו כאל ספין פוליטי, ועיקר המאמץ שלנו היה להסביר שראש הממשלה מתכוון ברצינות. המחשבה הזו הובילה אותנו להחלטה השגויה ביותר והיא משאל המתפקדים בליכוד. מי שהציע את המהלך הייתה קבוצה שבראשה ישראל כ"ץ שהתנגד להינתקות. מטרת המשאל הייתה להוכיח את רצינות ראש הממשלה ולנסות להכיל את ההתנגדות במקום להיאבק בה".

ארד מדגיש כי ההחלטה לקיים את המשאל התקבלה בניגוד לעמדתו ולעמדת אחרים. "הפורום הפוליטי, פורום החווה, התנגד בנחרצות למשאל המתפקדים מתוך הבנה שיהיה קשה לנצח במשאל. העדפנו משאל-עם מלא, אבל ראש הממשלה הכריע נגד משאל-עם ובעד משאל המתפקדים. הוא רצה מהלך מהיר יותר שיבסס את הוכחת הרצינות שלו". אייל ארד משוכנע שמשאל עם היה מניב תוצאות חיוביות יותר עבור שרון. בהקשר זה הוא מזכיר סקר ראשון שבוצע בראשית 2004 בציבור היהודי וממנו עלה כי 55 אחוזים תומכים במהלך, 33 מתנגדים לו ו-12 ללא דעה. "מרכז הליכוד היה קיצוני ואידיאולוגי יותר מציבור המצביעים. את זה לא הבנו ובזה נפלנו. זו הייתה שגיאה שלנו כצוות אסטרטגי. לא הבנו שיש כאן גרעין מגויס למאבק ולמלחמה על הבית". על המאבק מול קמפיין ה"כתומים" מספר ארד: "אחרי משאל המתפקדים הבנו שצריך להיכנס לקמפיין מואץ מול הקמפיין הכתום שהיה קמפיין יפה מאוד אבל דיבר בשפה פנימית שמותאמת לציבור הציונות הדתית והמתנחלים, ולכן הוא היה קמפיין עקר שמדבר למשוכנעים".

"התחילה ירידה בתמיכה בהינתקות גם אם המהלך לא איבד את הרוב. הסיבות היו חשש ממלחמת אחים והיחס החיובי הבסיסי לציבור המתנחלים. כדי להתמודד עם הירידה בתמיכה והתחושה שאנחנו לא מוכנים והדיבורים על אפשרות של דחיית ההינתקות, יצאנו עם הקמפיין של 'יש פתרון לכל מתיישב'. היעד היה להבהיר לציבור בישראל שנעמוד בלוחות הזמנים שראש הממשלה רציני ושאנחנו מוכנים". השלב האחרון של הקמפיין היה הצגת מוכנותו של צה"ל. "הלפיד עבר מידינו, אנשי ההסברה, לדובר צה"ל ומי שעמדה אז בראשו, מירי רגב. שם המציאו את המונח 'בנחישות ורגישות'. משלב זה, שבועיים לפני ההינתקות, ותוך כדי ההינתקות, הדגש עבר מהמערכת הפוליטית למערכת הציבורית. הציבור רצה לראות את המערכות מתפקדות ומסוגלות להחליט ולבצע, מעבר לשאלת הבעד והנגד". "הייתה כאן דרמה אנושית מדהימה. אנשים ישבו מול מסכי הטלוויזיה והשידורים החיים ובכו. פקידות במשרד ראש הממשלה ישבו ובכו, גם אלה שתמכו במהלך", מספר ארד ומציין את לקחיו מההליך כולו: "הלקח הגדול שצריך להפנים אותו הוא שמה שהוביל את המהלך היה מנהיגותו של ראש הממשלה. ככל שחשבו שראש הממשלה נסוג מהמהלך התמיכה בו ירדה. הציבור הולך אחר המנהיג במידה והוא משוכנע שמדובר במנהיג ענייני ואחראי שאינו מונע משיקולים זרים. כך היה גם בפרשת גלעד שליט. הציבור הישראלי לא מחה כשאולמרט החליט שלא לקבל את דרישות החמאס ושנה וחצי אחר כך הסכים אותו ציבור לאותה עסקה, כי הציבור הישראלי תומך במנהיגות שלו כל עוד הוא רואה בה עניינית. כך היה בנסיגת בן-גוריון מסיני ב-57', כך בגין בסיני, כך רבין באוסלו וכך שרון בהינתקות ובדוגמאות קטנות נוספות. העם הלך בעקבות המנהיג". ארד מחדד את דבריו וקובע כי הציבור שביקש לראות ענייניות במהלכי ראש הממשלה לא קיבל את האמירה שהוביל צבי הנדל 'כעומק החקירה עומק העקירה'. להערכתו, הציבור ביקש לחוש שהוא יכול לסמוך על המנהיג כתחושת בן וחייל אל מול אב ומפקד. "מול שמעון פרס לא הייתה תחושה שאפשר לסמוך עליו, ולכן לא קיבלו את הסכמי לונדון ולכן לא היו מקבלים את הסכמי אוסלו אם הוא היה מביא אותם". "כשנגיע להכרעה דומה ביהודה ושומרון אני סבור יהיה חשוב מי מוביל את ההכרעה הזו ומה מעמדו הציבורי, ועם אלו כלים אנחנו כחברה מפולגת נוכל להכיל את חילוקי הדעות ולקיים אותם בכלים מוסכמים. אני מאמין שבסוף ההינתקות היא לקח שחייבים ללמוד אותו בעיקר משום שאנחנו לפני הכרעות דומות", דברי ארד. באשר לעתיד, סבור ארד כי במידה שנתניהו יבחר לנקוט במהלך דומה הוא יזכה לתמיכה ציבורית ולהערכתו גם אם השר יעלון יעמוד בראש הממשלה גם הוא ינקוט באותה דרך. עם זאת הוא אינו דוחה אפשרות שמנהיג אחר יקום ויסחף את העם למהלך דומה מתוך תמיכה ציבורית רחבה. להערכתו, ההתיישבות ביהודה ושומרון "איבדה את הרכבת", כלשונו. "ההתיישבות ביו"ש לא הצליחה לייצר שייכות של האזור למיינסטרים הישראלי. אני אומר זאת בצער. בגולן שאלו אותי מה מטרת הקמפיין ובמענה ציטטתי את הפסוק 'הלא ידעתם כי לנו הגלעד', לייצר שייכות. כשקיימת תחושת שייכות אין צורך בעיסוק ביין ובגבינות. הביטוי 'להחזיר' מבטא את התחושה שזה לא שייך לנו".

איש מועצת שומרון, בועז העצני, התייחס בדבריו לנתונים שהציג אייל ארד וקבע כי "לרועץ הייתה למתיישבים המוסכמה שאירוע כזה לא יכול לקרות. לא יהרסו חבל ארץ שלם. שרון הוכיח שהיה יהיה ובאבוהה...", כלשונו. עם זאת באשר לעתיד אמר העצני כי "המכשולים הללו הוסרו לקראת הסיבוב הבא. כעת כולם יודעים שהדבר יכול לקרות, אבל החשש הוא שיטעו במתיישבים את התחושה שהרכבת כבר יצאה לדרכה ואין מקום למאבק". עוד הוסיף העצני ואמר בהתייחס לדברי ארד כי על ציבור המתיישבים להבהיר כי תמונות הקרע הציבורי יחזרו על עצמם וביתר שאת. לטעמו הבהרה נחרצת שכזו תפחית באופן משמעותי את התמיכה בציבוריות הישראלית למהלך. לטעמו הקביעה 'באהבה ננצח' היא הטעות הגדולה ביותר של המתיישבים בעוד תמונות עמונה היוו התראה מהבאות ועבור הישראלי המצוי שאינו חפץ בקרע בעם שימשו כתמרור אזהרה מהצפוי בעתיד. לבד מארד והעצני נשאו דברים בכנס שאותו יזם יו"ר מרכז אריאל לביטחון ולתקשורת, ד"ר רון שלייפר, גם נגיד אוניברסיטת אריאל יגאל כהן אורגד, יו"ר מועצת שומרון גרשון מסיקה, צלם העיתונות יוסי אלוני, פרופ' מרים בילין, ראש לשכת העיתונות הממשלתית לשעבר דני סימן, דבי רוזן והעיתונאי חגי הוברמן.