כבר חודשים קודם להחלטה ההיסטורית לגבי זכותנו בארץ-ישראל, התחילה תקופה שניכרה בסימנים הולכים ומתגברים של טרור ערבי. הרחוב שלנו היה מהרחובות שסבלו מנחת זרועם הקשה של תושבי שייך מוניס, שהתנכלו לבני תל אביב ורצחנותם הורגשה פעמים רבות. אחת מהן, בשנת 1936, הייתה ירי צלפים מתמשך שכוון לפגוע בפועלים שעסקו בהקמת יריד המזרח בצפון העיר, שתוכנן בידי דודי, מהנדס העיר המיתולוגי יעקב שיפמן. כנערי הרחוב הצפוני גם אנחנו הרגשנו את עוינותם של תושבי הכפר, שניסו להשיג גבול כמעט באלימות בוטה. בין האירועים החמורים שאירעו טרום התפרצות העולם הערבי להשמיד את הישוב העברי בארץ-ישראל, זכורה ההתנכלות הרצחנית של כנופייה מכנופיות שייך מוניס על קפה הוואי שנפתח כשנה לאחר מלחמת העולם. מיקום בית הקפה נמצא בגדה הצפונית לרגלי הגשר הזמני שנמתח מעל הירקון, בהמשך למה שמוכר מאז כדרך נמיר. המקום היה עשוי כמאהל המורכב בעיקר ממחצלות וקני סוף, ושימש מוקד בילוי לתל אביבים. איש מהם לא ידע על ניסיונות התנכלות קודמים שכנראה סוכלו מאחורי הקלעים בידי השותף הערבי אבראהים אל-בידאס. שותפיו האחרים נמנו עם קבוצה ממשוחררי הצבא הבריטי, שרצו בשותפות זו מהיותו תושב שייח' מונס ובעל השפעה היכול להרחיק "צרות" מהפורעים בני כפרו. גן הוואי קנה לעצמו שם של מקום שגם משפחות עם ילדים יכולות למצוא לעצמן בידור משפחתי בשעות היום. אני עצמי עדיין זוכר היטב את המקום כשביקרתי בו עם הוריי ואחותי. הירקון מכבר היה פינת קסמים נדירה במרכז הארץ. השיוט בו, מיחיד ועד משפחות וזוגות אוהבים, היה לשם דבר. גם מסלול סירות המוטור שהיו מסוגלות לשאת עשרות מבוגרים וילדים לעבר היעד הקסום המוכר כ"שבע טחנות", היה מבוקש בכל ימות השבוע, ובמיוחד בשבת. הפינה היפהפייה על עציה וצמחייתה העשירה, על מבני הטחנות וערוצי הנחילים הדקים והמתפתלים, הייתה ציורית ושובת-עין. באותן שנים עדיין ניתן להיתקל בפרדסים שופעי פרי הדר משני צדי הירקון. בצד הדרומי, התל אביבי דאז, הגיעו בוסתנים בבעלות ערבית עד לגדת הירקון הדרומית. בקרבת רחובנו אלכסנדר ינאי, ממש במרחק של צעדים אחדים, נמצא בוסתן פורח כזה, ותמיד אפשר היה לפגוש את בעליו העשירים בפתח ביתו הגדול. דמותו הייתה מרשימה בממדיה. כענק מגזע גוליבר היה. כגובהו כך היה רוחבו והוא איש צעיר במיטב שנותיו. התהלכתי שם מרחיב מבט לכל עבר, כאילו נכנסתי לאחד מציורי השמן הנפלאים המשקפים בוסתנים פורחים כאלה, שצוירו במכחוליו של נחום גוטמן. ציורים כאלה היו בביתו של דודי מהנדס העיר. איתם גדלתי ומהם נשמתי את קסם היוצר הנדיר הזה, שהוא ודודי חילקו ביניהם ימים מיוחדים, בהיותם נמנים עם הצעירים שנשארו לשמור על רכוש תושבי העיר שגורשו ממנה בהוראת המושל הטורקי. השלווה היחסית שלא הטעתה איש נקטעה כמו באבחת חרב בקיץ 1947. כנופיות גנבים משייך מוניס ונספחים ממקומו אחרים גרמו לגל התפרצויות נועזות בעיקר לבתים של צפון תל אביב דאז. אנחנו הנערים נפגענו ברכוש היקר לנו ביותר, אופנינו ששימשו אותו ככלי רכב עדיף בעיר המתפתחת, נגנבו בזה אחר זה, ממש מתחת לאף. גם אני איבדתי את שלי, אופני מרוץ מדגם "ראלי" שאהבתי ותרגלתי איתם תרגילי אקרובטיקה שונים. תמיד נהגתי לקשור אותם בשרשרת למעקה חדר המדרגות של הבית מס' 13 שבקומתו הרביעית התגוררנו. בוקר אחד קמתי וגיליתי שהפכתי שוב לנער חסר אופניים. היו אלה בעיני אופניים בעלות ערך מיוחד. רכשו אותם עבורי חבריהם הקרובים והאוהבים של הוריי, משוררים ומספרים שחברו יחדיו. אני משער שקיבלו הנחה משמעותית. הם רכשו אותם בסוכנות "טכניקה" של יעקב בוקשטיין, ידיד ופטרון אמנים מימים ימימה, שהתחיל דרכו ככזה בהיותו מראשוני תומכיה הגדולים של "הבימה" בשנותיה הראשונות במוסקבה. לימים שיכל את בנו הבכור, הטייס דניאל שנפל במלחמת העצמאות בשער הגיא, ואבי ערך את האסופה לזכרו בשם "מול שערי ירושלים". כאמור, מיום ליום התגברה תחושה שבארץ שטרם עיכלה את משמעות השואה הנוראה, עומדת להתקיים שעה הרת גורל נוספת, הולדתה של המדינה העברית העצמאית תוך מלחמה עיקשת בשדות פלשת, זו שבהיסטוריה שלה מנסים לדחוס "נס" אלוהי, תוך הקניית "קצת אידישקייט", והתוצאה העגומה ניכרת; בדרך זו מסלפים עובדה היסטורית שהיהדות החרדית לא תרמה דבר לא לבניית המדינה שבדרך, לא למלחמת התקומה ולא לאחריה עד עצם היום הזה. אף לא כפסיק.

לילה אחד בוצעה התקפה קטלנית על בית קפה הוואי. היה מדובר בכנופיה שהיו בה חברים מאנשי הכפר הערבי ואנשי אבו-קישק, בן שבט הבדווים שהתגוררו בקרבת הרצליה. אנשי הכנופיה המזוינים בנשק חם הופיעו במפתיע בתחילת חודש אוגוסט 1947. הייתה זו התקפה פרועה שבוצעה בשעה שנמצאו במקום אורחים רבים. במהלך ההתקפה נרצחו השותף הערבי בידאס, וארבעה מבין האורחים היהודים. במהלך ההשתוללות נפצעו גם ארבעה-עשר מבין האורחים. עם הנרצחים נמצא שחקן התיאטרון המוכשר מאיר תאומי, אחיו של השחקן הנודע יעקב טימן, ואביו של עודד תאומי ואחיו הצעיר, מתן. באותו ערב הוא הופיע בבית הקפה ונרצח בעודו עומד על הבימה הקטנה והנמוכה. העדויות היו קשות ביותר. בין האורחים העדים לאירוע הטראגי הזה הייתה גם אנינה קפלן, נצר לבית שלוש מצד אמה, ולימים תיוודע ברבים כמנהלת המוזאון לתולדות תל אביב. היא תיארה עד לפרטים מזוויעים את הטבח שהתרחש. היא אף הדגישה את ניסיונותיו הנואשים של בידאס שהתחנן על חיי אורחיו. זמן קצר ביותר לאחר האירוע הפלילי-לאומי בגן הוואי, כפי שהוכרז ככזה, התווספו עוד אירועים מעיקים שחידדו תחושה של מרוץ מתגבר לקראת הכרעה בשדה מערכה בנוסח של להיות או לא להיות. לשם-כך נדרש ראש ממשלה מזן מיוחד. זו הייתה שעת זכות היסטורית שדוד בן-גוריון היה האיש.

כארבעה חודשים לאחר הטבח בקפה הוואי, ביום 29 בנובמבר 1947, התקבלה ההחלטה על חלוקת הארץ. לא עברו שעות אחדות והתחילה ההתקפה הערבית הגדולה להשמדת המדינה העברית. מי שמספר אחרת הוא מעוות ומסלף היסטוריה מתוך רגשות מאוסים. גם הבכיין הנודע מעיתון הארץ, הנוהג להוריד דמעות תנין על היעלמו של הכפר הערבי שייך מוניס, מתעלם משתי עובדות חשובות; האחת, שחלק משמעותי מאדמות תל-ברוך נרכשו בכסף מלא מבעליהן תושבי הכפר. שנית, התושבים נמלטו ממנו ללא קרב, וכאשר אנשי ההגנה נכנסו לתחומו מצאו אותו ריק. זה כאמור, תזכורת למצב עובדות על-כנן. על תל אביב הקטנה יכול להפליג בסיפורים מרתקים כל אחד מנערות ונערי התקופה ההיא. אני רק שמחתי לראות את ציוריי אותם הביא דוד מאשקלון בבוקר הזה. זאת תחושה נעימה לפגוש יצירות שלא ראיתי כמעט שבעים שנה מאז, והן ממחישות משהו שצויר בזמן אמת ויש בהן את אווירת התקופה הרחוקה. לאלה אני מוסיף ציור תל אביבי אותו ציירתי בשנת 1999, לקראת תערוכתי על תל אביב עירי, כמחווה לצלם ההיסטורי של תל אביב, אברהם סוסקין. זהו המעמד הנדיר של "הולדת תל אביב", בו חולקו בהגרלה מגרשי העיר. התערוכה התקיימה לציון יום הולדתה ה-90 של תל אביב. הציור הזה הוא רכוש עיריית תל אביב. לעתים אני חוזר וקורא את סיפורים הנפלאים של אבי על ארץ-ישראל של הימים ההם. אני מתרשם מעוצמת הניחוחות של אז, כיצד הוא ראה את מערכת היחסים בינינו לבין שכנינו. הוא סיכם את גישתו זו בהקדמה שכתב לאסופה שערך בשם "סיפורים עבריים מחיי הערבית". שם הדגיש כי שני העמים חייבים ללמוד לחיות זה עם זה. סיפוריו הם ביטוי מתעד את רוח הארץ ואנשיה, רובם אנשי התרבות העברית שהצליחה לצקת דפוסים של יהודי שונה מהיהודי הגלותי. ליהודי הזה קוראים העברי החדש.