יש כאלה העושים תיקון תוך הידבקות לדת. ויש, כמו השחקן, הבימאי, המחזאי וכיום מנהל החוג לאמנויות התיאטרון בסמינר הקיבוצים -
איציק וינגרטן, שעושים זאת בתיאטרון. את המחזה
"לרקוד עם אבא" כתב והעלה בעצמו על הבימה לאחר מות אביו, כשחש שהעובדה שלא הספיק לומר לאביו טרם מותו שהוא אוהב אותו, מציקה לו. כתיבת המחזה האוטוביוגרפי והעלאתו בעצמו, היוותה עבורו את התיקון.
גדי צדקה, שייסד את "התיאטרון העברי” יחד עם רעיתו
פנינה ברט, מעולם לא רקד. עד שנקלע יום אחד לסטודיו לשיעור בריקוד, וחשב: "כמה טוב להם כעת". וכמה שהוא צדק.
הריקוד - הוא אחד הדברים הכי מטהרים וגורמים להתעלות הנשמה לספירות הגבוהות ביותר. לא בכדי, צרף מייסד החסידות למאמיניו את אלמנט הריקוד הממלא כל לב בשמחה. ועוד חשב גדי: ”בריקוד אני מרגיש שקוף, כמו הנער במחזה של איציק שראיתי לפני עשרים שנה. ואז עלה במוחי הרעיון, שרקדנים ושחקנים יבצעו את מחזהו של איציק וינגרטן "לרקוד עם אבא", והנער הזה הוא אני”. תחושת הזדהות שכל צופה בהצגה, כמו גם השחקנים-רקדנים, חשים על בשרם.
גדי צדקה עיבד את המחזה עבור שלושה מבצעים: האב, הבן והאישה - כולם חסרי שמות. מה שעושה את המחזה חסר קשר לזמן או מקום - וכך יהיה תמיד עדכני, נצחי. את האישה - מכנה האב "החמקנית". לבנו הוא קורא "בן". ואת תנועתם המופלאה, מלאת הרגש והעדינות, כמו של פרפר אציל, הם מבצעים בצורה היפה ביותר שאפשר. כל זאת - בכוריאוגרפיה שיצר עבורם השחקן-הרקדן והכוריאוגרף של ההצגה עופר עמרם, שגם מבצע כאן את תפקיד האב. ומדוע התוסף אלמנט הריקוד לכאן? כי הנער מספר על אביו שהיה רוקד מולו בבית, ועל תנועות ידיו הכה מיוחדות, שהנער מדגים אותן ברגישות ובעדנה שאין להן גבול.
תנועות ידיו ושפת גופו של הנער, אותו מבצע בוגר בית צבי צחי זאב לוק, הם כה מיוחדים, בהכילם גם אלמנט ילדותי משהו, כמו קולו הדקיק, וכול זה ביחד מעביר תחושה של משהו שלא התבגר בנער, אולי בשל איזה פגם בהתפתחותו. היותו שונה משאר הנערים, גרמו להם בילדותו שהם יתעללו בו ויכו אותו בראשו - ואולי זה מקור הפגם.
אך במהלך הסיפור הנוגע ללב, המשלב משחק, טקסט ותנועה, צחי זאב לוק המתולתל והיפה כובש את הלב בסיפורו על אבא, כשהזכרון עליו מתממש באופן פיסי לעיני הקהל, כמו הוא מגיח מהעולם הבא, ותוך כדי הריקוד המשותף הם חוזרים ומתאחדים בנשמתם, והנער אומר לאב את כל מה שלא הספיק לומר לו בחייו. משחקו טעון ברגש כה מעודן, ברמות שלא זוכים לפגשן בדרך כלל בתיאטרון. הסצינה בה האב מחזיק את בנו בחיקו, מאזכרת את תמונת ה"פייטה" של מיקלאנג'לו. זו וגם זו מכילות חמלה ורגש בשיאם.
האישה שהייתה מבקרת בביתם, השחקנית והרקדנית היפהפיה שרה קרפ (בוגרת "ניסן נתיב ת"א" ורוקדת בלהקות "טררם" ו"אקסטזירה"), היא דמות בעייתית מבחינת הנער. הוא רוצה באביו רק לעצמו. אך היא מעטירה גם עליו רגש וחום, ונעלמת. לכן אולי מכנה אותה האב "חמקנית", בלי לנקוב בשמה. ברור שלנער יש בעיה עקב חסרון האם, ובהמשך - עם מות האב. גם שרה קרפ משחקת ורוקדת תוך קסם מיוחד ויופי שאצור בכל תנועה שלה.
שלושת השחקנים-רקדנים יצרו עם הבימאי גדי צדקה ובהדרכת פנינה ברט יצירה קסומה, שמשחק האורות שעיצב בנו פרידל, כמו היו ציור במכחול על הבמה, עם המוזיקה של אנטוני הגרטי מעשירים אותה, ובונים יחידה הרמונית זורמת. יש בתנועה הזורמת ללא חיתוכים בוטים בשילוב המוזיקה והתחלפות צבעי התאורה, משהו רב קסם המכיל יסודות ויזואליים ושמיעתיים מכל היסודות האמנותיים המשולבים ביצירה. מה שמעניק לה את העושר והעומק.
יסודות ההצגה לוקחו מהצגת היחיד, אותה פרם גדי צדקה, ויצר ממנה משהו חדש, מורכב יותר ומעניין וכובש את הצופים. ההצגה עולה בתיאטרון העברי, "תיאטרון נודד" כהגדרת פנינה ברט, שסובב בכל הארץ כך שכל אחד יכול וזכאי לחזות בה. מול שטף תוכניות הזבל שמציפים אותנו בטלוויזיה, הרי מחזה כה איכותי הוא בבחינת משב רוח מרענן ומרומם בהחלט. לאנשים בעלי לב, רגש ויחס.
