ראיתי במסגרת תיאטרון בית ליסין את ההצגה של תיאטרון פסיק הירושלמי"מוסררה" מאת הדר גלרון שגם ביימה ואמיר זהר. זאת הצגה שנכתבה בהשראת "הפנתרים השחורים". מאחר שהמסופר בהצגה התרחש במציאות לפני למעלה מ-40 שנה ורבים מהצופים או שעדיין לא נולדו או שהיו ילדים קטנים אז הנה כמה הסברים על המונחים.

מה היא "מוסררה"

זאת שכונה בירושלים הגובלת בשכ' מאה שערים. היא הוקמה על-ידי הערבים מהעיר העתיקה כשכונת יוקרה. במלחמת העצמאות הערבים נטשו אותה והיא אוכלסה על-ידי עולים חדשים ממרוקו וארצות ערב.; היא הפכה לשכונת ספר ושכונה של השכבות הנחשלות. היום היא הופכת להיות שכ' יוקרה ומרכז תרבות.

מי הם "הפנתרים השחורים"

הם היו תנועת מחאה ישראלית של צעירים שמקורה בשכונת מוסררה יוצאי מרוקו וארצות ערב. התנועה הוקמה ב-1971 כמחאה על קיפוח בני עדות המזרח ומטרתם הייתה להלחם למען שינוי עתידם. שם התנועה הגיע מתנועת מחאה אפרו אמריקנית. השם הוצע להם על-ידי אנג'לה דיויס -פעילה חברתית אמריקנית. החברים הבולטים בתחילת דרכה היו ראובן אברג'יל, סעדיה מרציאנו, צ'רלי ביטון ואחרים. הם הצליחו בפעולותיהם והפגנותיהם להעלות את נושא מצוקת העונה עד כדי כך שכאשר ביקשו לקיים הפגנה המשטרה בעצת גורמי ביטחון שונים סירבה לתת להם רשיון ובפגישה עם גולדה מאיר אז ראש הממשלה היא התבטאה ש"הם לא נחמדים", דבר שהחריף את המחאה והמאבק. שניים ממנהגיה, מרציאנו וביטון, נבחרו בהמשך לחברי כנסת אך לא במסגרת הפנתרים השחורים. בהשראת הפנתרים השחורים נכתבה ההצגה "מוסררה" שתיאטרון פסיק מציג כעת. פסיק הנו תיאטרון ירושלמי שנוסד ב-1997 על-ידי שלושה אנשים שחזיונם היה ליצור תיאטרון שישמש כאבן דרך בעיצוב התרבות הישראלית. הרפרטואר של התיאטרון מבוסס על מחזאות ישראלית אקטואלית המציג בשפה תיאטרלית ייחודית. אומנם מושבו של התיאטרון בירושלים אך הוא נע ונד ומציג בכל הארץ. ליד התיאטרון גם בית ספר לתיאטרון בקהילה והוא מקיים פרויקטים חברתיים ופסטיבלים שונים. תוכן המחזה מספר על הקיפוח, על ההתארגנות, על מה המשטרה עשתה, מה הפנתרים עשו, איך חילקו אוכל גנוב לתושבים הרעבים, איך הפכו לסל חבטות של המדינה, איך המשטרה עצרה חפים מפשע, איך העיתונות הציגה אותם כאויבי המדינה ואיך גולדה מאיר, שהייתה אז ראש ממשלה, במקום להקשיב ולעזור רק שאלה שאלות כדי להראות להם ש"הם לא נחמדים". ההצגה בוימה כך שכל השחקנים פרט לאחד מדברים במבטא של מרוקני, כולם יוצאי עדות המזרח והעיתונאי, שהוא האשכנזי היחיד בהצגה, אומר, ספק בצחוק ספק ברצינות, שהיה תקציב רק לאשכנזי אחד בהפקה זו. יש את המרוקני השוטר שיוצא נגד בני עדתו בחושבו שכך הוא עוזר להם עד כדי כך שמזכירים לו ששכח מהיכן הוא בא ולאן הוא הולך. המרוקנים במחזה עניים, מדוכאים אך גאים במוצאם ואומרים שאמנם בגלל המצב יש גנבים במוסררה, יש חשיש, אינם "טלית שכולה תכלת "אך אין סרסורים בשכונה כי לא נרשה לבחורות שלנו להיות זונות". ההצגה ריאליסטית מאוד. משחק כולם מעולה. הבימוי קיצבי, משאיר אותך דרוך. כל הסימפטיה שלך נתונה למקופחים, לבני השכונה. אתה עם המאבק, מאמין למצוקתם, משתתף פסיבית ברצונם לצדק חברתי, נגד הפליה וקיפוח. רציתי להתייחס בכמה מילים לכל אחד מהשחקנים אך לצערי בתכניה שחולקה וגם באתר של התיאטרון ופניה במייל אליו כולל תזכורת, לא יכולתי לקבל את האינפורמציה הנכונה וההכרחית ביותר, דהינו מה שמות השחקנים ששיחקו בתפקידים השונים בהצגה. לאור עובדות אלו עיכבתי את הפרסום עד כה אך לצערי האינפורמציה המבוקשת לא הגיעה ועם השחקנים שאינם מוזכרים בשמותיהם הסליחה... הצגה טובה מאוד. התפאורה מראה היטב את העוני, המצוקה. עיצב אותה עלי קפלן וילרמן. התאורה, שהפכה לחלק חשוב במתרחש על הבמה, עוצבה על-ידי חגי גורן. הלחן והניהול המוסיקלי -יאיר סרי. אחראי על הכוריאוגרפיה - עומר זימרי. התלבושות האוטנטיות מאוד - ליאת בן-שושן. אין להתעלם מהעובדה שעדיין היום לא כל בני העדות השונות שווים אם כי ימצאו רבים שההצגה תיראה להם היום אנכרוניסטית אחרי שעברו מאז יותר מ-40 שנה. לראות או לא לראות: טוב שתיאטרון פסיק מעלה הצגה חברתית כזו למרות שהפנתרים השחורים אינם עוד. מומלץ לראות.