X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  כתבות
הרבה מאוד מושבים ריקים באירוע [צילום: ארי בוסל]
הסלקציה
בשולחנות ההרשמה באירוע בו נאם ראש הממשלה בנימין נתניהו באולפני פרמאונט בהוליווד קיבלו המשתתפים צמיד פלסטיק אדום או צהוב. ימין או שמאל. אנשי הפדרציה קירקרו סביב אנשי הצמידים הצהובים, ואף ליוו חלק מהם כך שלא יאלצו לעמוד בתור לבדיקה הביטחונית כמו כל שאר בני תמותה. ישנם אנשים חשובים (כל המוזמנים להקרנה פרטית עם ראש ממשלת ישראל), וישנם אנשים חשובים עוד יותר
[צילום: ארי בוסל]

אני זוכר שיום אחד התלבטתי קשות אם ללכת לשמוע את הנשיא אובמה. המחיר היה שישה עשר אלף דולר לאדם (או שמא היה זה שלושים אלף, כבר איני זוכר). אני זוכר הזדמנויות אחרות במשך השנים, בהן עמדתי שעות בהמתנה לראות מישהו זה או אחר - הזדמנות של פעם אחת בחיים. לדוגמה, חתונת צ'רלס ודיאנה.
בה באותה מידה, כיוון שאני מרבה לטוס, אני מודע לכל אותן שעות ארוכות שאני מבזבז בהגעה מוקדמת לשדה התעופה, המתנה בתור לבדיקה ה"ביטחונית" (טרטור ששכרו אינו בצידו - מערך התעופה אינו בטוח יותר תודות לכל עובדי ה-TSA האומרים לנו להוריד את הנעליים והחגורה, לפתוח את המחשב הנייד ולעבור דרך מכונה המפשיטה אותנו לעיניהם החודרניות) ואז ישיבה באחד מהמועדונים טרם הטיסה.
לכן, כשציינתי שחיכיתי כמעט שלוש שעות כדי לראות ולשמוע את ראש ממשלת ישראל, הבנתי שזה הכבוד שאני רוחש לראש הממשלה של היישות היהודית היחידה בעולם, מדינת ישראל שלי. אני ושאר המוזמנים היינו שם לכבודו, ושלוש השעות היו מעט מן המעט שהיינו יכולים להקדיש (ואפילו לא היינו צריכים לשלם כך וכך עשרות אלפי דולרים לאותה הזכות, אלא שלא זכינו בתמונה אישית עם כבוד ראש הממשלה).
בכלל, בר מזל הייתי שהוזמנתי, שכן לאירוע הראשון באולפני פרמאונט בהוליווד (על שדרות מלרוז) הוזמנו 525 אנשים, ולארוע השני, במכון סימון ויזנטל (על שדרות פיקו), הוזמנו 235.
מי עוד היה בין המוזמנים? לסרט באו שלדון אדלסון ואשתו ד"ר מירי, האמרסונים (תומכים גדולים מאוד של הטכניון, ארגון Stand With Us ועוד) והסיידלים מבוורלי הילס, דינה לידס (פילנתרופית ידועה מבל אייר), זאב ירוזלבסקי ואשתו ברברה, רבי הייר, פסטור קוין דיקלמן (לב אחד למען ישראל), נשיא CBS, ראשי PBS, סוראיה ואייזיק נזראין, ליאורה אברהמי נציגת אל-על בחוף המערבי, כל צוות ה-IAC שהגיע ישירות מוועידת איפא"ק, ועוד.
אך 525 אנשים לא היו שם, וכך יצא שהיו מקומות רבים ריקים באולם ההסרטה.
הארוע אורגן על-ידי הפדרציה, וזו הגדילה לעשות: את התקשורת הם הצליחו לטרטר במשך למעלה משעה (ועורכו של עיתון זה ואחרים עזבו בשאט-נפש), ואת הקהל כולו הם הצליחו להפריד, ימין ושמאל.
חשובים יותר וחשובים פחות
בשולחנות ההרשמה קיבלת צמיד פלסטיק אדום או צהוב. ימין או שמאל. אנשי הפדרציה קירקרו סביב אנשי הצמידים הצהובים, ואף ליוו חלק מהם כך שלא יאלצו לעמוד בתור לבדיקה הביטחונית כמו כל שאר בני תמותה. ישנם אנשים חשובים (כל המוזמנים להקרנה פרטית עם ראש ממשלת ישראל), וישנם אנשים חשובים עוד יותר. זה היה ברור לחלוטין.
האנשים החשובים יותר הוזמנו לאזור סגור, גינה, לארוחת בופה. בכניסה עמדו אנשי הפדרציה ומנעו כניסה מבעלי הצמידים האדומים.
הסתכלתי סביבי וחייכתי: אנשים שבחייהם לא נאלצו להישאר בחוץ עמדו בחוץ, בין כל בני התמותה, שווים בין שווים, ולאחר שעתיים התברר שהקור חודר באופן שווה לעצמות כולם, ובייחוד לעצמות כל הנשים שלא היו לבושות בהתאם. מסתבר שיש דברים האדישים לעושר אגדי ולכוח מדומה (או כוח אמיתי אך בר-חלוף), ובהם קור, רעב, מחלות, מוות.
חלק לימין וחלק לשמאל
את הסרט שענדו לידי, בצבע אדם בוהק, לא הורדתי זה יומיים. מזכיר הוא לי איך הפדרציה הפרידה קהל של יהודים ימינה ושמאלה. המעניין היה שלא רק אני, בן ונכד של ניצולי שואה, הרגיש את האבסורד שבחלוקה ובהפרדה. ניצולי שואה שהיו שם, וכך גם אמריקנים, פרסים וישראלים שלא חוו את השואה באופן ישיר או אישי, הזדעזעו מההפרדה.
כיוון שכל עובדי משרד החוץ בעיצומים, לא היה ולו נציג אחד של הקונסוליה. מסתבר, אגב, שכל האנשים החשובים מאוד שהופרדו והושארו בחוץ הם אורחי הקונסוליה. אנחנו, בעלי התווים האדומים לידינו. בעלי התגים הצהובים הם האנשים שהפדרציה רצתה בכבודם, והנה נשכח מהם כלל בסיסי אחד: באירוע מסוג זה אסור להפריד בין קהל המוזמנים. יוצא שהשארתם בחוץ את שלדון אדלסון ואשתו, המדורגים במקום החמישה-עשר כאנשים העשירים ביותר בעולם.
עובדי הפדרציה ומנהליה-המאוד-חשובים כבר מזמן שכחו את כל הכללים הבסיסיים של התנהגות ואכפתיות, ואולי לכן ארגון ה-IAC מהווה איום כה מוחשי עליהם?
ראש הממשלה, במסר יום חמישי בבוקר במרכז סימון ויזנטל, פתח ואמר שאדם נמדד במעשים, לא בעושר, בתפקיד או בתואר. הייתה זו תזכורת נאותה לכל ראשי הפדרציה שישבו באולם (והוכחה לכל הנוכחים שדבר לא נעלם מעיניו).
ראש ממשלה ואולם ריק חלקית
נחזור לאותן שעות המתנה בחוץ, בליל חורף נאה, באולפני פרמאונט. היה ברור לכל מי שנמצא שם שחמש מאות אנשים אינם בנמצא, ועד מהרה זה הפך לנושא השיחה (שכן לאחר שעה ולאחר שעתיים, כבר מיצינו את רוב נושאי השיחה האפשריים והחלפנו את כל הפרטנרים האפשריים עד שחזרנו לתחילה).
ניגשתי לרבי הייר, שכן ידעתי שהארוע הבא הוא ביום חמישי בבוקר, והוא המארח. "רבי הייר", פניתי אליו, "אני מקווה שאותה תקלה בשלה חסרים פה אנשים לא תישנה מחרתיים".
"אל דאגה", ענה לי רבי הייר. "אנחנו מאוד מאורגנים ומוכנים. 235 אנשים מגיעים ('כן, אני בין המוזמנים') בנוסף לכל אנשי הביטחון והתקשורת (היה צורך לקחת אותם בחשבון בשל דרישות בטיחות באולם)".
את הארועים במרכז ויזנטל אני מכיר היטב, מזה שנים רבות. כמעט תמיד הארועים "מכורים" לחלוטין, והרבה אנשים נאלצים לעזוב ולחזור לבתיהם ולעיסוקיהם, שכן כל כך הרבה מאשרים את השתתפותם ואכן מופיעים.
ובכל זאת הטריד אותי שראש ממשלת ישראל מגיע לביקור כה חשוב, יוצא דופן ומיוחד בעיר המלאכים, ולא רק שלא היו הפגנות ענק מול אולפני ההסרטה, המקום לא היה שוקק אנשים. גם כאן, ידעתי, זה לא צריך היה לקרות, וחרושת השמועות כבר פעלה במלוא המרץ.
לכן לא הרפיתי והקשיתי פעם נוספת: "רבי הייר, אולי כדאי לשלוח תזכורת נוספת לכל המוזמנים (הדבר אכן נעשה), ואולי כדאי שתהיה עתודה, כך שלא נבייש את כלל הקהל - את כולנו - שראש ממשלת ישראל מגיע והאולם חלקו ריק?"
רבי הייר הסתכל ישירות בעיניי וענה: "אם יהיה צורך, יש לנו את האנשים שלנו. אל תדאג", הוא אמר בחיבה (מעושה או אמיתית?), ואני לקחתי דברים כפשוטם ורווח לי.
עוד פעם, שורות ריקות מאדם
מבין הקורא שלא הקדשתי את כל השורות עד הלום בתיאור השתלשלות הארועים כדי לציין לשבח את העומד בראש מכון סימון ויזנטל. יום חמישי בבוקר, והסטירה המצלצלת שחיכתה לכולנו עדיין מהדהדת באוזני.
שלוש שעות המתנה, אך בגלל שהיינו במכון לזכר ולהנצחת השואה, לא הפרידו אותנו ימינה ושמאלה. אני עדיין עונד, כאמור, את הצמיד האדום, להזכירני את מעללי הפדרציה חסרת הרחמים.
האולם, שבכל אירוע רגיל של המכון מתמלא עד אפס מקום, היה בדיוק היפוכו של דבר. כה מבייש היה לראות את השורות הריקות, שאנשי המכון פנו לכל אחת ואחד מאתנו שישבו בשורות העליונות והזמינו אותנו לבוא לשבת בשורות הראשונות, במקומות השמורים (לאנשים חשובים ביותר). כך הייתה "נהירה" זמנית, לדוגמה של דיויד סוויסה נשיא הג'ואיש ג'ורנל ואחרים, אך בשל מיעוט האנשים כל זה נמשך דקות אחדות בלבד.
ברברה ירוזלבסקי, ג'ינג'ית בעלת מרץ ויכולת, הציעה מיד: "הביאו את ילדי בית הספר השכן". יזכו הם לראות ולשמוע את ראש ממשלת ישראל, ויזכה הוא לראות ילדים בקרב הקהל. יזמנו ובלי לבזבז דקה יקרה פנינו לעובדי המכון. לאחר זמן מה הם חזרו: המקום נעול (קרי ב-lock down). אין נכנס ואין יוצא.
עובדי המכון, שהרגישו מובסים ומבוישים בדיוק כמונו, התגייסו כולם והתיישבו בצורה מבוקרת למלא ככל האפשר את החללים הריקים שנוצרו (או ליצור רושם כזה). כמעט בכל הארועים הם נאלצים לעמוד, אך הפעם רווחה.
ועדיין נותרו כל אותם כסאות מיותמים - גם אחרי שכל הפמליה המלווה את ראש הממשלה (כחמישים במספר) נכנסה והתיישבה.
ליבי נקרע, וכך ליבם של מוזמנים אחרים. היינו באירוע הפדרציה ביום שלישי בערב, ובמקום שנקבל את ראש הממשלה באולם מלא עד אפס מקום, הייתה זו הזדמנות - נוספת - שהוחמצה.
יומיים למחרת, למרות ההבטחות והידע המוקדם, הדבר חזר על עצמו ביתר שאת. הכשלון צורב, בייחוד בגלל שידענו והיינו אמורים לתת מענה שהדבר לא יישנה.
כמה אנשים מצפים כל חייהם להיות מוזמנים לאירוע כזה?
כמה אנשים נותנים את כל כולם להגנת המדינה היהודית האחת והיחידה שיש לנו, ולא היו עדיין בארץ ולו פעם אחת!
יותר מלהיות מאוכזב, כאב לי. במהלך העשורים, לא הרבו ראשי ממשלת ישראל להגיע ללוס אנג'לס, כך שכל ביקור מקבל משנה תוקף.
מהקונסול הכללי ואנשי הקונסוליה שעמלו במהלך חודשים על הביקור נבצר להיות נוכחים בשל העיצומים שנוקט משרד החוץ.
ואנחנו, כקהילה (אחת העשירות, המשפיעות והחשובות ביותר שישנן), קיבלנו את פני ראש הממשלה באולמות מלאים למחצה, עם שורות שלמות של כסאות ריקים.
חכם מאוד שלא הגיב
לא רק אויבינו התעלמו מהביקור (שכן מרוב ה"חופשים" מהם אנחנו נהנים, מותר היה להם להפגין), אלא שגם - לכאורה - אנשים שאישרו את השתתפותם לא טרחו להגיע. מי שינסה לשכנע אותי שאכן זה מה שקרה, לא יעלה הדבר בידו. לא מתעלמים מהזמנות כה נחשקות, ודאי לא מארוע שקורה אחת לשנים רבות. ולרוב האנשים, חשובים ככל שיהיו פה, אין גישה ישירה ל"ביבי" וגם לא הזדמנויות למכביר להיפגש איתו או להיות נוכחים בארועים בהם הוא מופיע בארץ.
אין כל הצדקה, כל תרוץ וכל הסבר שישכנעו אותי שמה שקרה היה בסדר. אנחנו כולנו גרמנו לעלבון.
ולאלו שחושבים שראש הממשלה המוקף ביועצים ומלווים, אנשי תקשורת ומאבטחים, לא הבחין - חישבו היטב. דבר לא נעלם מעיניו, גם אם הוא היה חכם מספיק לא להגיב. ואולי זו בדיוק הסיבה שבארוע הבוקר הוא דיבר רק תשע דקות (ויש אומרים שהייתי רחב לב, והוא דיבר באמת רק שש דקות)?
כה צורם לי, אותן קבלות הפנים. כה כואב.
הנה, אפילו את ביקור ראש הממשלה אנחנו לוקחים כמובן מאליו.

תאריך:  09/03/2014   |   עודכן:  09/03/2014
שתף:

מועדון הבלוגרים לקבלת רשימות ארי בוסל לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
הסלקציה
הודעות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]  כתוב הודעה 

פורום: כינוסים - ועידות
+
הנסיון של ריבלין לרצות
עליה גולדובר  |  20/07/16 13:15
 
תגובות בפייסבוק
התפתחויות נוספות
כינוסים - ועידות
אבירם גבעוני
ועידת ישראל לנדל"ן 2014 של "גלובס" תציג את האתגרים הקשורים לענף הנדל"ן בישראל. בוועידה ישתתפו בכירים מענף הנדל"ן ובהם יזמים, חברות קבלניות, מהנדסים, אדריכלים, שמאים, מתווכים, עורכי דין, רואי חשבון, משקיעים ועוד
עופר וולפסון
נגידת בנק ישראל: "היצוא היה הגורם העיקרי להאטה בחצי האחרון של 2013"    אמרה כי בנק ישראל לא אדיש להתפתחויות בשוק המט"ח: "פוגעים בשוק ישירות"    על שוק הנדל"ן: "התחלות וסיומי הבנייה מעידים שאנו בכיוון הנכון"
עופר וולפסון
מנכ"ל דליה אנרגיות כח: "לקדם הקמה של 7-6 חברות פרטיות שיחזיקו 20% ממשק החשמל ויתחרו ביניהן"    יו"ר חברת החשמל: "פתיחת המשק לתחרות צריכה להיעשות באופן מוסדר ובדירוג כדי לוודא יציבות המשק"
עמירם ברקת
שר התשתיות הלאומיות האנרגיה והמים מבטיח גם לקצץ בתעריפים: "החברה תתייעל בצורה משמעותית על-ידי צמצום מאסיבי של מספר העובדים בחברה, ואנחנו נביא לביטול ההטבות שניתנות זה שנים ארוכות לעובדים בחברה"
אלעזר לוין
"התושבים משלמים 600 מיליון שקל, ומקבלים יותר שירותים"    תמריץ לעירייה לאשר בניית מיליארד מ"ר נוספים של עסקים    "אונסק"ו דפק את תל אביב ואינו מאפשר בנייה לגובה"
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il