דוח המחקר עוסק בקולות שלא נשמעו עד-כה בישראל של נשים עם מוגבלות ונשים ללא מוגבלות, הדנות בנושאים שונים הקשורים לפמיניזם ומוגבלות.
נשים עם מוגבלות ניצבות בפני הפליה כפולה: בשל מוגבלותן ובשל היותן נשים. בחברה של ימינו, לנשים ככלל יש פחות שליטה, עוצמה ומשאבים מאשר לגברים. לא כל שכן עבור נשים עם מוגבלות, אשר צריכות לנהל מאבק חריף אף יותר משל נשים ללא מוגבלות.
בדומה לדרך שבה נשים פמיניסטיות רואות את העולם אחרת - דרך של "ראייה מגדרית", ישנן נשים עם מוגבלות המביטות על העולם באופן שונה וישנם סוגיות ורעיונות מסוימים, שאף שהם בלתי-נראים לאחרים, הרי הם אמיתיים מאוד עבור נשים עם מוגבלות.
מתוך הכרה בהיעדרו של שיח באשר לקשר שבין פמיניזם למוגבלות ולמקומן הנפקד של נשים עם מוגבלות בתוך המרחב הפמיניסטי, החליטה קבוצה של פעילות עם מוגבלות ופעילות ללא מוגבלות, לקיים במרכז הפמיניסטי "אשה לאשה" בחיפה, בשיתוף עם אוניברסיטת חיפה, קבוצת דיון בשם "פמיניזם ומוגבלויות - לקראת פעולה".
בתום המפגשים של הקבוצה, בחרו נשות הקבוצה לערוך מחקר במטרה לאפשר להן לחקור את עצמן ואת עמדותיהן לגבי נקודות השקה בין נכות ומוגבלות לבין פמיניזם, ומהי השפעתם של גורמים אלה על חייהן ועל אלה הסובבים אותן. כתיבת מחקר זה מציעה סדר יום שונה אשר בו החוויות והחיים של הנשים עצמן, מתווים ומעצבים את הפרשנות של המרחב הפרטי והציבורי שלהן. הוא מהווה מחקר חלוץ, היות שחקירה של מפגש בין נשים עם מוגבלות ונשים ללא מוגבלות, תוך התייחסות מודעת למשותף ולשונה ביניהן מנקודת מבט פמיניסטית, כמעט אינה קיימת.
כחוקרות בעלות סדר יום חברתי בחרנו במתודה של "מחקר משתתפות" שבו אוכלוסיית המחקר היא חלק בלתי-נפרד מעשיית המחקר. יתרה מזאת, כמחקר ביקורתי הוא לא נועד למצוא תשובות, אלא לגלות את הסוגיות שיש לשאול לגביהן שאלות, להרחיב את אפיקי הפעולה האפשריים ולחולל שינוי חברתי.
הדבר הבולט ביותר שעלה מתוך הראיונות במחקר האיכותני היה התובנה שמפגש ודיבור בין נשים עם מוגבלות ונשים ללא מוגבלות, הוא חשוב ומרכזי בהבנת הנושא עצמו ולהוספת נדבך עומק לדיון הפמיניסטי. זאת בידיעה שבסדר היום של הפמיניזם הישראלי המדבר על זהויות והכללה, בלט ההיעדר של השיח על מוגבלות.
בניתוח הראיונות עלו שלוש קטגוריות מרכזיות: עמדות אישיות וחברתיות כלפי מוגבלות, תפיסה של פמיניזם ותפיסה עצמית, שכללה דימוי עצמי ודימוי גוף.
בקטגוריה של עמדות חברתיות ואישיות כלפי מוגבלות, עלה תיאור העמדות החברתיות כלפי מוגבלות והשפעתן על העמדות האישיות של המשתתפות במחקר. נראה כי ההשלכה הקשה ביותר של העמדות החברתיות הפוגעניות כלפי נשים עם מוגבלות, הייתה השפעתן על העמדות האישיות של הנשים עצמן כלפי עצמן וכלפי חברותיהן, נשים עם מוגבלות או ללא מוגבלות.
כמו-כן, כל הנשים בקבוצה ערערו על החלוקה החברתית-רפואית המקובלת של הגדרת מוגבלות והיו ביקורתיות כלפיה. כדבריה של אחת המרואיינות: "מוגבלות ואי-מוגבלות, כששניהם מתקיימים בנו כל הזמן - מצד אחד יש בכל אחת מאיתנו איזו מוגבלות בחייה, מצד שני היעדר מוגבלות כפריבילגיה. כולנו מוגבלים, כי אנחנו לא יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים".
בקטגוריה של פמיניזם והגדרה עצמית התייחסו המרואיינות לפמיניזם דרך סוגיות הנוגעות לעצמאות כלכלית, שוויון, זכויות והיחס לגוף. הנשים הדגישו את החוויה של דיכוי כפול, כלומר את היותן מוגבלות והיותן נשים בחברה פטריארכלית. למשל, "נשים עם מוגבלות כמעט ולא נראות. כחברה אנחנו חסרי סובלנות, התייחסות לצרכים שלא 'מעניינים' אותנו, אנשים עם מוגבלות כהפרעה במרחב הציבורי". "מסביב לא נתונים לך לשכוח. שאת לא יכולה, שקשה לך, שאת לא מקובלת".
באשר לתפיסה עצמית, הפמיניזם עבור הנשים היווה מודעות שאפשרה בחירה של חייהן, כלומר אימוץ של אורח חיים שממנו הן שואבות את ההתייחסות לחברה ולעצמן. יתר על כן, המוגבלות והנשיות, שהיוו לא פעם נקודת פתיחה חברתית מוחלשת, היוו אצל חלקן מקור לעוצמה ולחוזק: "העובדה שאני גם אישה וגם אישה עם מוגבלות היא נכס".
מתוך בחינה של שלוש הקטגוריות והקשרים ביניהן, בולט הרצף של עצמאות ותלות. המושגים "עצמאות" ו"תלות" נתפסים בחברה המערבית כדיכוטומיה של טוב ורע. עצמאות נתפסת כמושג שנותן כוח, עוצמה, חופש וחיים נוחים ואשר כולן שואפות אליו. זאת לעומת תלות הנתפסת כמצב מחליש ופסיבי שאנו מבקשות להימנע ממנו. עם זאת, משתתפות המחקר מעלות תובנות לפיהן המושגים האלה טעונים חברתית ויש לבחון אותם מחדש, והן מציגות ניצנים של תפיסה חדשה ושונה של עצמאות ותלות והמשגה חדשה שלהן.
דוח "הקול השקוף" כולל גם מסקנות של מחקר בשם "מדד הביטחון" שנערך כדי לקדם שינוי בתפיסה של מהו ביטחון ומה המשמעות של חוסר ביטחון וליצור מדד שיבחן את רמת הביטחון של נשים מקבוצות חברתיות שונות בתוך ישראל. מדד הביטחון של נשים מראה שנשים עם מוגבלויות סובלות מהפליה, מהשפלה, מניצול מיני, משימוש בכוח פיזי המופעל נגדן על-ידי המשפחה ומחוסר יציבות בהכנסותיהן. הוא מעיד גם שברוב התחומים הנשים עם המוגבלויות חשות יותר חרדה, מתח וחוסר ביטחון מאשר הנשים ללא המוגבלויות.
שתי מסקנות משותפות לניתוח של הממצאים הן האיכותניים והן הכמותיים. מסקנה אחת היא שקשייהן של נשים עם מוגבלות בישראל נובעים מהדרה חברתית, מהפליה ומעמדות סטריאוטיפיות שליליות. מסקנה נוספת, הנובעת מהראשונה, היא שיש להתייחס לפן המגדרי בעת בחינה של סוגיות הקשורות במוגבלות, ושלפיכך השיח הפמיניסטי בארץ חייב להכליל בתוכו את קולותיהן של נשים עם מוגבלות.
בה בעת המחקר האיכותני העלה מסקנות נוספות. הראשונה היא שתפיסה ביקורתית של מוגבלות, בדומה לתודעה כפמיניסטית, אינה אינהרנטית למצב של מוגבלות והיא נובעת מתהליך של זיהוי המקום המודר של א/נשים עם מוגבלות בחברה. מסקנה שנייה היא שלא די במפגש עם א/נשים עם מוגבלות ובנראות של מוגבלות בסביבה המיידית כדי לפתח מודעות פוליטית באשר למוגבלות, אלא יש צורך בקיום שיח בין א/נשים עם מוגבלות לבין א/נשים ללא מוגבלות הקושר בין חוויות החיים של א/נשים עם מוגבלות לבין מבנים חברתיים מפלים. דבר זה מעיד כמה גם בתחום המוגבלות, כמו בפמיניזם, האישי הוא הפוליטי.
