נחת בעולם הבא?

"מלך הפוך" הוא ספרו השני של הסופר עמוס סנטהאוז, הראשון נקרא "לא בוכים בלקרימוזה" ויצא לאור בהוצאת מעריב. משך כתיבתו של הספר "מלך הפוך" - 22 שנה. תוך קריאת "מלך הפוך", ניתן לשער למה התארכה כל כך כתיבת הספר הזה, המספר על ה"חיים" של הגיבור מרטין בלאו, שנפטר בגיל 81 והגיע "לשם". רבים מהקוראים חשבו לא פעם על מה שמחכה להם "שם" והאם יש בכלל "עולם אחר", ומה בדיוק מתרחש שם ובפרט איך זה מתרחש, אם בכלל. סנטהאוז, שכותב בסגנון מאופק, סגנון אנדרסטייטמנט חסר רגשות, לכאורה, מונע מהקורא את ההשתפכות על אובדן החיים וצער הפרידה, אבל לא מונע מהקורא את תחושת הייאוש והכאב התמידי. כאב, שממשיך מהחיים האמיתיים ולא מרפה ממרטין בלאו, או מכל גיבור אחר שהיה נקרא לאתר המתים הזה, גם כאשר סיים את פרק חייו והתחיל את הפרק הבא.

קורה משהו בעולם הבא?

הקורא, מאותו הרגע רגע שהבין לאיזו סיטואציה נקלע יחד עם הגיבור, מפתח ציפיות לאיזשהו עולם הבא, אולי קסום, אולי מענג ומשמח, אולי מפצה על קשיי החיים שחלפו, איזושהי הפתעה לטובה... ככל שהפרקים זורמים להם, התקווה לתגליות משובבות או להפתעות בלתי צפויות הולכת ונגוזה. אם מישהו פינטז כי בעולם הבא מצפה לו גן עדן כלשהו, עם פלגי מים ועצי פרי, או תענוגות בשר מסוג מאכלי לוויתן, מפגשים חושניים, מראות לוהטים, התעלות רוחנית למשל, או לחלופין גיהינום לוהט כלשהו, הוא לא מקבל בספר אף לא קמצוץ של נחת. בכל זאת יש מפגשים בעולם החדש. מרטין בלאו, יהודי בדתו, פוגש את חבר ילדותו, הגרמני שפעם הציל אותו ממוות, כשהיו צעירים. זו פגישה מרגשת, למרות שהמרחק החברתי בין שני הנערים לשעבר הוא בלתי ניתן לגישור בגלל "חוקים" בסגנון משטרי האימה מן העבר (וכמובן גם מן ההווה). מרטין המת בן ה-81 פוגש "שם" גם את אימו שנספתה במשרפות בגיל צעיר יחסית ואותה לא ראה שנים מאז שהופרדו בשנות המלחמה, הוא צעיר מאוד ואימא - אישה שלא הספיקה כמעט לחיות את חייה.

הזמן במשמעות אחרת

התגלית הכי מרגשת של המקום החדש היא אותו הדבר שתמיד חסר לכל אדם חי. אותו הדבר, שבכל יום שעובר אנחנו מבכים על אובדנו, אותו הדבר שרץ מהר יותר מאתנו, הלא הוא הזמן, קיים בשפע בעולם הבא. זמן? יש זמן אינסופי, וגם, אין לך, המת, מה לעשות איתו ואתה לא צריך לרדוף אחריו. יש זמן. השאלה רק מה לעשות בו. והשאלה הזו לא מתאימה בכלל ל"חיים" בעולם החדש. אימו, שנספתה בשואה, מספרת לבן המת שפגשה בממלכת המוות, כי בשנים שבין 1940 ל-1945 ובפרט בשנים הקרובות יותר לשנת 1945, היה בעולם הבא - אותו מקום נפגשו עכשיו - עומס עבודה בארגון המתים שהגיעו וסידורם במקום החדש, בהתארגנות לתקופת נצח חסר זמן. מרטין, במהלך ההתארגנות של העולם החדש, עובר תהליכים אחדים, מפסיק להיות גוף בעל דמות והופך להיות אור קורן, וגם זוכה לפגוש את גוד, הלא הוא אלוהים, פגישה שלא מעלה ולא מורידה במצבו חסר המצב. למרטין בלאו מתברר שהעניינים בעולם החדש מתנהלים בעצלתיים ורגעי השלווה - זו שכל כך שאפנו אליה בחיים הקודמים - גם כאן בעולם המתים - הם רגעים נדירים. כל הזמן יש למלא טפסים שנערמים לפרוטוקולים בתוך תיקים. יש להיפגש עם פקידים. החוויות מהסוג המוכר מהעולם הקודם - נדירות בתכלית, כואבות בחוסר הרגש שלהן. החסר שמלווה אותנו בחיים לא מתמלא בעולם הבא. ומנוחה? אף היא נדירה, לא בהישג יד, לא זמינה. בעצם אין מנוח. יש ים של כאב.