זאת אחת ההצגות החשובות והטובות שראיתי בארץ. הבמאי אריה יבגני הופך כל בימוי שלו למגע קסם. הבמה, התפאורה, המוזיקה והשחקנים הם כחומר ביד יוצר גדול, חושב, חש ומוציא אל הפועל. אי-אפשר לטעות בטביעת אצבעותיו. יש לי הסתייגות קלה בקשר לשחקן הבית הנפלא שלו, סשה דמידוב. גם הוא עולה מברית המועצות, שמככב שנים רבות בתיאטרון גשר. וכמובן חי בארץ. היה צריך לשפר את הדיקציה הכבדה שלו, שלעיתים נבלעות בה אותיות וחלקי משפטים. בהצגה זאת הוא משחק כחתנה המיועד של לאה, הלא היא אפרת בן-צור הנפלאה, העולה עליו עשרת מונים, הן בייצוגה את הדמות והן בכלי ההבעה שלה, המבע הקולי. את "הדיבוק - בין שני עולמות" כתב ש' אנסקי בעשור השני של המאה העשרים. המחזה נכתב ברוסית ותורגם מאוחר יותר ליידיש. ב-1922 העלה תיאטרון הבימה במוסקבה בכורה שלו בעברית בתרגום ח"נ ביאליק, בבימוי יבגני וכטנגוב ובכיכובה של חנה רובינא (לאה) - תפקיד חייה שהקנה לה את תואר הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי. את תפקיד חנן גילמה אישה - מרים אליאס. ב-1928 העלה הבימה את גרסתו ל"הדיבוק" לראשונה בירושלים המחזה הוא מן הקלאסיקה היהודית. שהפך למיתוס בידי הבמאי וכטנגוב. אין פלא שבמשך דורות רבים הוצג אצלנו בתיאטרון הלאומי. האינטרפרטציה המיסטית הקיימת בו, בין שני עולמות, עולם החיים ועולם המתים. העולם הזה והעולם הבא, קיימת בתודעה היהודית מאז בריאת העולם. כמובן שהיא התפתחה והשתכללה בתורת הקבלה והחסידות, לידי סיפורים פולקלוריסטיים ומיתולוגיים. וכנראה שאנסקי הסתובב בקהילות רבות בגולה שמע את הסיפורים וכתב מחזה, נוגע, עוצמתי ומסקרן. יבגני אריה נתן לו פרוש מודרני דרמטי, והשאיר את המראות היהודיים במחזה. כמו-כן התייחס מאוד לתלבושות של המאה שעברה, שנשתמרו בזיכרון ההיסטורי והלאומי של העם היהודי לדורותיו. עוזרו של יבגני, דרמטורג הבית, רועי חן, עיבד את ההצגה ונתן לה את הפרוש העכשווי שלה. המודרניות מתבטאת בכמה אספקטים. העיקרי שבהם הוא הקונפליקט שבין היחיד לחברה. חנן וגם לאה מתעקשים לקיים את אהבתם מימי ילדותם, חרף מצבו הגרוע של חנן, צליעתו, עוניו ואחר-כך גם מעברו לעולם אחר. כמו-כן הדמות הנשית, לאה, מעזה להמרות את פי אביה המפר את הנדר למשפחת חנן, בכך שמייעד את השידוך שלו, את בתו היחידה לאיש אחר, אמיד, מבוסס ובעל מעמד חשוב בקהילה. החתונה ביניהם אומנם מתקיימת, אך בו בזמן מופרת ע"י קול גברי שמופק מתוך קולה של הבחורה, קול המסרב לוותר על מקומו כחתנה. יש לציין שהשחקן דורון תבורי, המגלם את דמות האב סנדר, משתתף בתיאטרון גשר בפעם הראשונה, ועושה תפקיד טוב. כמו-כן השחקנית נטע שפיגלמן, חנה, אמה של לאה'לה במחזה לבושה בשמלה אדומה, קטיפתית, עם שתי צמות שחורות, ומתכתבת עם דמותה של חנה רובינא במחזה המקורי בהבימה. משחקי הצבעים שחור לבן אפור גם להם יש אמירה חזקה במחזה המיסטי הזה בין החיים למתים, ודווקא הדמויות הצבעוניות במחזה, הם דמויות המתים, העליזות, המשוחררות מכל דרמה וטרגדיה. המחזה עוסק בגורלות של אנשים, בדרך בה הם מתמודדים עם גורלם, ובסוף הטראגי של כל אחד מהם. בכך הדיבוק הוא מחזה רלוונטי להיום, ומודרני בתכניו.

מחברת העברית וסיפורים אחרים מאת פרנץ קפקא יצירת תיאטרון-דיבור מאת רות קנר ושחקני קבוצת התיאטרון: שירלי גל-שגב, רונן בבלוקי, עדי מאירוביץ', יעל מוצפי, טלי קרק. דימויי מילים: גיא שגיא מחברת העברית, ובה אוצר מילים מפתיע בכתב ידו של קפקא, מהווה נקודת מוצא לקומפוזיציה בימתית פרשנית בביצוע שחקני קבוצת התיאטרון. מילות המחברת, ממשיכות להדהד בכמה טקסטים אחרים של קפקא, כולם סובבים סביב קהילות עתיקות, פלאיות, נכחדות או מכחידות, נאבקות על נפשן. מחברת העברית שוכנת בארכיון הספרייה הלאומית, ירושלים, ומיצג הקריאה התהווה במסגרת פרויקט 12 האמנים של הספרייה. "אילו די היה בהנחת מילה, והיה אפשר להסתלק מתוך ההכרה השקטה שמילה זו כולה מילאת בישותך..." כך כתב פרנץ קפקא ביומנים מלפני מאה וארבע שנים. עכשיו המילים תופסות מקום של כבוד. ההתחלה הייתה כאשר במחברת צנומה, כחולה, השוכנת בעומק מרתפי הספרייה הלאומית, מתגלות מילים בעברית בכתב ידו של פרנץ קפקא. אוצר המילים המפתיע מהווה נקודת מוצא לקומפוזיציה בימתית בה מנסים שחקני קבוצת התיאטרון לתת במה פרשנית לעולם המילים העבריות של קפקא. בפעולת קריאת המחברת, מנסים היוצרים, לתת במה למילה הבודדת, המופקעת מהקשר ומפשר – כדוגמת המחווה; וגם חיפוש אפשרויות של חיבורים ופירוקים, רצפים של מילים שכמעט מתחברות לסיפור ומתרסקות בחזרה לפרגמנטים של חומר גלם מילולי. לעיתים מוצאים במילים משמעות אישית, לעיתים, מתווה למכתב או לסיפור, ולעיתים את הדעת לאי-ההתאמה בין משמעות המילה בעברית לבין התרגום לגרמנית. במקביל למיצג הקריאה, ישקף האמן גיא שגיא את תמונות המילים בקו-זמן עצמאי. במפגש בין המילה המדוברת לבין דימויה החזותי משחקת האקראיות ומעניקה מימד של אי-ודאות לקריאה כולה. מילות המחברת, ממשיכות להדהד בכמה טקסטים קצרים של קפקא – כולם נכתבו ב 1917, השנה בה התחיל קפקא בלימודי העברית שלו. גם הם עוסקים בקהילות עתיקות, מוזרות, פלאיות, נכחדות, מוכחדות או מכחידות, נאבקות על נפשן. הטקסטים: מחברת העברית (ארכיון הספרייה הלאומית) קטעים מתוך ספר לימוד העברית (ממנו למד קפקא): "שפת עמנו" מאת משה ראטה מתוך מחברות האוקטבו: שני פרגמנטים בתרגומו של שמעון זנדבנק מתוך "רופא כפרי": "דף ישן" ו"תנים וערבים" בתרגומה של אילנה המרמן. המופע מתקיים במוזאון תל אביב לאמנות, שדרות שאול המלך 27. קפקא הוא סופר יהודי, שחי בפראג, כתב בגרמנית על נושאים כלליים של קיומו של האדם. ואעפי' כן כתביו הם בעלי חשיבות לתיעוד התרבות היהודית בראשית המאה ה-20. כך חשב ברגמן ובובר מחבורת הפר אגאיים האינטלקטואלים. ואולי יש רמזים לכך, דוגמת ספור הגלגול. שם אדם הופך למקק ענק. נודד, זז, כפי שחשבו עליו כך גם הלא יהודיים. קפקא אינו ציוני כלל וכלל אם כי היה בדעתו לעלות לישראל. אולי לפתוח בה בית-קפה, או להיות חקלאי. רות קנר ולהקתה עושה עבודה נפלאה, מיוחדת ומסקרנת בהצגת המחברת העברית. מוזאון תל אביב העמיד לראשותה שני חדרים. בראשון יש מעין פרולוג תצוגה, למה שעומד להתרחש על הבמה. תערוכה קטנה באמצע החדר. על הקירות טקסטים שונים של קפקא, ובתיווך השחקנים אנו מקבלים מעין פרולוג מה הולך לקרות על הבמה. מעניין, מסקרן ומקורי ביותר.

תיאטרון חיפה מציג: רוח ים

תיאטרון חיפה מציג את "רוח ים", הצגה בעקבות ספרו של עלא חליחל "יחסי הסודיים עם קרלה ברוני", בבימויה של אופירה הניג. בשכונה קטנה לחופו של הים התיכון נפגשים אנשים שחולמים, משתוקקים, נאבקים ומתרסקים. דמויותיו של חליחל נעות בעולם טרגי-קומי, בתוך החומות. קולו של חליחל הוא אחד הקולות המעניינים והמאתגרים ביותר היום, ואם זה לא היה אמיתי, זה היה מאוד מצחיק. סופר צעיר (עלי סולימאן) מקבל הזמנה לנסוע לכנס ספרותי בלונדון ומגלה שפג תוקפו של הדרכון שלו. המלחמה בלבנון התחילה, ומשרד הפנים סגור. הוא שולח את חברו הטוב האזה (ח'ליפה נאטור) כדי להשיג קצת כסף מבן-הדוד (נורמן עיסא,) שתמיד מכיר מישהו או יודע משהו. אמו של הסופר (סלווה נקארה) מעדיפה לראות סדרות בטלוויזיה ומסרבת לצפות במהדורת החדשות, ואחותו (חולוד טאנוס) מחפשת שותפים שילכו איתה להפגנות. המלחמה בלבנון נגמרת ומתחילה המלחמה בעזה. הפעם שולח הסופר את האזה ידידו למשימות רומנטיות, ושוב הוא מוצא את עצמו אל מול חומות של סכסוכים, חרדות ודעה קדומה. עיבוד: ח'ליפה נאטור, אופירה הניג; בימוי: אופירה הניג; עיצוב תפאורה: אשרף חנא; עיצוב תלבושות:עפרה קונפינו; עיצוב תאורה: יונה בואנו (במבי); עריכה מוזיקלית: שמעון בוזגלו. משתתפים: יואב הייט,חולוד טאנוס, ח'ליפה נאטור, סלווה נקארה, אודליה סגל, עלי סולימאן, נורמן עיסא.

עלא חליחל

עלא חליחל, תושב עכו, יליד כפר ג'יש, 1974. למד בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה ובמקביל עבד בעיתון "אל-איתיחאד", שבו ייסד וערך את מוסף התרבות והחברה. בשנים 2001–2005 עבד כשדרן ועורך בשתי תחנות רדיו בערבית והגיש תוכנית ביקורת עיתונות ערבית ברדיו א-שמס. בשנת 2002 היה שותף לייסוד מגזין התרבות והפנאי בעברית "תרפזיון" ושימש עורכו. בשנת 2005 היה שותף לייסוד המקומון "אל-מדינה" ושימש עורכו. בשנת 2003 למד בבית-הספר לתסריטאות בתל אביב, ומאז מעורב בכתיבה קולנועית. בשנת 2004 כתב וביים סרט קצר ששמו "לפאתי חומוס קדימה", שהוצג בפסטיבל הקולנוע בחיפה. היה מרצה לתיאטרון במכללת ספיר ובמסלול האקדמי של המכללה למינהל. פירסם כמה ספרים שהוצאו לאור על-ידי מו"לים בעולם הערבי, וכמה מהם אף תורגמו לשפות זרות. ספרו "יחסי הסודיים עם קרלה ברוני" הוא ספרו הראשון שתורגם לעברית. בשנת 2010 השיק את מגזין התרבות והפוליטיקה המקוון "קדיתא.נט".