אחד המוסיקאים הבולטים בישראל הינו יהודה פוליקר. בדומה לאבי טולדנו, רמי קליינשטיין, ריטה, שלמה יידוב, המשלבים בין הצלילים ששמעו בילדותם לבין המראות אשר ליוו אותם גם פוליקר משלב בין המוזיקה היוונית אותה שמע בבית-הוריו לבין מוסיקת הרוק אשר השפיעה על חייו.
בשנות התשעים הוציא פוליקר שלושה אלבומים: "פחות אבל כואב (1990), "לעינייך הכחולות"(1992), "הילד שבך" (1995) אשר מבטאים את הכאבים והטראומות אשר ליוו את פוליקר בילדותו.
גם אלבומו האחרון שיצא בשבוע שעבר "מוזאון החלומות" מסמן סופה של טרילוגיה אחרת בה מתמודד פוליקר עם הטראומות המלוות את חייו כאדם מבוגר.
בנוסף, ניכר כי אלבום זה משלב את הקטבים בהם נע פוליקר ביצירותיו (מהמוזיקה היוונית אותה שמע בבית-הוריו, לבין מוסיקת הרוק אשר עצבה את דרכו כמוסיקאי).
חשוב לציין כי פוליקר כתב את רוב מילות השירים להוציא שניים: "שחמט" אשר נכתב ע"י חנוך לוין בו מוסיף פוליקר ממד רוקיסטי לשיר לירי, ו"עוד קצת" אשר נכתב בידי צרויה להב.
אפשר היה לוותר על שירים אלו אשר אינם מתאימים ברוחם לקונספט של האלבום המוגדר כ"אלבום מסע" אשר את הזכרונות המלווים את פוליקר מהעיר קריית -חיים בה נולד עד הגעתו לתל אביב ולהפיכתו לנגן גיטרה ובוזוקי משובח.
למשל, בשיר "רוק'נרול" מתאר פוליקר את הרגע בו החליט לעזוב את הצפון ולעבור לתל אביב בה שימש תחילה כנגן מלווה של צביקה פיק.
את השיר "מאז שעזבת" הוא מקדיש לאריק איינשטיין עמו עבד צמוד כנגן וכמעבד.
אני מודע לכך שקשה לכתוב אלבום מסע בעברית, וקשה עוד יותר לזמר לבטא את רגשותיו ותעצומות הנפש שלו בפני אנשים זרים.
בשתי המשימות האלו עומד פוליקר בהצלחה לא מעטה,ועל-כך יש לומר "יישר כוח".
