שתי התפתחויות שהתרחשו לאחרונה ראויות לתשומת לב ולדיון ויש בהשוואתן כדי ללמד משהו על האופי הישראלי. בארץ גיל הפרישה לפנסיה הועלה מ-65 ל-67 לגברים ומ-62 ל-64 לנשים. הציבור הגיב לשינוי באדישות גמורה. בצרפת, לעומת זאת, הועלה גיל הפנסיה מ-60 ל-62 והשינוי לווה במהומות ושביתות ששיתקו את המדינה וחייבו את התערבות הצבא על-מנת להבטיח אספקת דלק ומזון.
ברור לכל שהעלייה המשמעותית בתוחלת החיים של כ-15 שנה מאז אמצע המאה הקודמת מאפשרת, אך גם מחייבת, להעלות את גיל הפרישה מעבודה. המשך עבודה בגיל גבוה יותר אפשרי כיום כיוון שהמחלות הגורמות לאובדן כושר עבודה מופיעות מאוחר יותר. מאידך-גיסא, השנים הארוכות של חיים לאחר הפרישה מחייבות אמצעים כלכליים על-מנת לפרנס את בני הגיל השלישי.
רוב המומחים טוענים, כי קרנות הפנסיה תגענה למשבר אקטוארי עקב שינוי לרעה של היחס בין מספר העובדים המפקידים כסף בקרנות לבין מספר מקבלי הפנסיה. על-מנת למנוע משבר כזה שיותיר קשישים רבים ללא מקורות מחייה, אפשר להעלות את גובה ההפרשות לקרנות הפנסיה ו/או להרע את תנאי הפנסיונרים העתידיים שני אמצעים שאיש אינו רוצה בהם, או להוסיף שנות עבודה ובכך לשמר את היחס בין שיעור העובדים לגימלאים.
האם הישראלים הבינו את הצורך בתוספת שנות עבודה ולכן הסכימו לשינוי ואילו הצרפתים לא השכילו להבין עיקרון כלכלי בסיסי כל-כך? האמת כנראה הרבה יותר מורכבת.
תובנה מעניינת על היחס לגיל הפרישה או אולי על היחס לעבודה בישראל לעומת ארצות אירופה מתקבלת מעיון בנתונים על תחושת בריאות ועלי תחלואה והזדקקות לשירותי רפואה לפני ואחרי הפרישה לגימלאות.
מחקרי אוכלוסייה באירופה הראו, שעם הפרישה מעבודה, חלה עליה בתחושת הבריאות וירידה בפניות לרופאים ובשימוש בשירותי הבריאות. נמצא יחס הפוך בין איכות חיי העבודה לבין העלייה בבריאות לאחר הפרישה. כלומר, ככל שהעבודה נתפסה כקשה יותר ואוביקטיבית ככל שהעובד דורג נמוך יותר בסולם התפקיד והשכר, כך השתפרה בריאותו לאחר שפרש. בסקרים, שכללו גם את ישראל, נמצאו שלוש מדינות שחרגו מן היחס הישר בין המכפלה של הקושי בעבודה ושכר בלתי מספיק לבין הרצון לפרוש והעלייה בסיפוק ובבריאות לאחר הפרישה.
שלוש הארצות הן: ספרד, צרפת וישראל, אלא שספרד וצרפת נמצאות בקצה האחד של הספקטרום ואילו ישראל בודדה בקצה השני. הספרדים והצרפתים אינם עובדים קשה ומשתכרים יפה בהשוואה לממוצע האירופי ולמרות זאת מחכים בכיליון עיניים לפרישה ואילו הישראלים עובדים קשה יותר, משתכרים פחות ואינם רוצים לפרוש.
הפרדוקס הישראלי בולט עוד יותר לנוכח המגמה של ירידה ביחס החיובי לעבודה ככל שמדרימים מצפון אירופה לארצות הים התיכון. ישראל דומה הרבה יותר לשבדיה ולדנמרק מאשר לארצות השוכנות לחופי הים התיכון.
הנתונים בארץ מראים ירידה בתחושת הבריאות ואף עליה ממשית בתחלואה בשנים הראשונות לאחר הפרישה לגמלאות לעומת השנים שקדמו לפרישה. העלייה בתחלואה גדולה יותר מהצפוי לפי הגיל. אין זאת אלא שהתדמית של הישראלי שאינו אוהב לעבוד שגויה לחלוטין. הישראלים הם ברובם "וורקוהוליקס" קלאסיים. העבודה תופסת מקום מרכזי בהערכה העצמית ובסיפוק הכולל. למרבה הפלא לשכר יש חשיבות משנית. למרבה הצער, עובדה זו מנוצלת לרעה על-ידי מעסיקים רבים.
