שחקני המחזור המסיים את סטודיו יורם לוינשטיין, בתמרוץ בוגר שהתגלה בשנה שעברה ב"עד ראיה" וממשיך בה כעת בת' הסימטה - אמרי ביטון, מפתיעים בהעזה של תרגום הרעיונות הכה כלל עולמיים, והמתאימים לכל זמן ולכל מקום - של התיפלות שבמלחמה, את הזוועות שהיא גורמת לבני אנוש, בגלל התנאים האיומים שהם נאלצים לסבול בגללה, וכיצד הם הופכים לחיות-אדם. כל זאת - הודות לבימוי המפתיע, הנועז והשובר המוסכמות של עירד רובינשטיין - בימאי ושחקן משובח, שיודע לגעת בנקודות הרגישות ביותר בנפש האדם.
כך כנראה הוא הצליח לקחת שני שחקנים צעירים ונפלאים כמו הלל קפון ואמרי ביטון (שמתחלק בתפקיד עם גל קורן), ולהציג לנו אותם כזוג תאומים שאמם נאלצת בגלל ההפצצות במלחמה עולמית כלשהי, להעבירם מהעיר לכפר, לבית הסבתא, אותה לא ראו מעולם, בגלל יחס שלילי הדדי ביו שתיהן. ומכאן - כשהם עוברים מחיקה החמים של האם, לעליבות וההתבזות, הרעב והמצוקה שהסבתא מעניקה להם, הם מחליטים בעצמם, בגיל 12, להתחשל ולהתקשח, כנגד כל הרעות הצפויות לבוא. ואת תהליך השינוי שנגרם לנפש התאומים - הם ממחישים ועוד איך.
שפת ארנבת גדולתו של הבימאי ביכולתו לגרום להם להחצין את השינויים בנפש המתרחשים בלב כל, כשמישהו נזרק לתת-תנאים שכאלה. אך רובינשטיין הצעיר לא נרתע מדבר. הוא מעמיד בפנינו סצינות בריאליה נוקבת אך בהימנעות מאלימות של ממש, והכל בסמליות - של ניצול מיני, של התדרדרות לתהומות, ואת החלצותם של הילדים שהפכו בלית ברירה לנערים-עלמים, ואפילו עד הליכה מעבר למה שרואים על הבמות - בסצינה של הנערה המכונה "שפת ארנבת" (אביגיל הררי המצוינת והמרשימה) שעושה מין עם כלב. זו סצינה חולנית מדי, וגם אם יז'י קושינסקי תיאר בספרו "הציפור הצבועה" סצינת מין בין אדם לחיה - כאן זה הרבה יותר מזוויע.
אך גם מכל שאר השחקנים, הודות למעצב התנועה הכה מוכשר עמית זמיר, גם כן בוגר הסטודיו, יצר הבימאי סצינות יצירתיות ומושלמות, כמו זו של קטע ה"עז" אותה עושה גל בן עמרה גבה הקומה והנאה בכשרון רב, או הקטעים של תום אפלבאום ככומר, כדוור, ככלב ועוד; מאלון רבינוביץ' כקצין זר המחפש תחליף לאהובו שנהרג בקצת אהבה עם התאומים, וכמו-כן גם כאבי התאומים שנטש אותם וחוזר, אך הם כבר לא מה שהיו. המהפך בנפשם מגיע לשיאו בפגישה הגורלית עם האב, וכשהיא מסתיימת כפי שהיא מסתיימת, מסתבר המסר הנוקב של ההצגה מדברי התאומים, שהפכו לציניים ואכזריים אך ורק בשל המלחמה.
אביב כרמי כסבתא, ראויה לציון מיוחד, כשבגסות אופיה וקולה, היא כמו עושה הכנה לדמותה של אימא קוראז'. כרמל קנדל כאם התאומים ואמה של שפת ארנבת, עושה גם היא את תפקידה בצורה הטובה ביותר. נועה הר ציון כמשרתת ועדן גוזלן כמשרת ותפקידים נוספים, מעשירים את כלל התפקידים בהצגה בתיאור התמונה האכזרית של החיים בסחי של המלחמה.
בהצגת "המחברת הגדולה" - עיצוב הבמה האכספרסיבי של אדם קלר, התלבושות המרשימות שעיצב רוני וילוז'ני, התאורה של רב האמן זין וולושין, העריכה המוסיקלית של עירד רובינשטיין, עריכת הסאונד והאפקטים של תום אפלבאום ועיצוב המסכות שמדגישות את התבהמות בני האדם שנראים בקטעי האונס כמו חיות - אותן עיצבה שירה קוריאל - כל אלה יוצקים את המרכיבים לכלל הצגה מאוד מרשימה, נוקבת, ורק מעט ארוכה מדי בחלקה הראשון.
חובה לראות, אך במיגבלת גיל. עד ה- 29.3 בסטודיו יורם לוינשטיין.
