פרשת מצורע בפתח הפסח

שבת שלום קהל קדוש. פרשת מצורע בפתח הפסח. רִסּוֹן יְצָרִים אַשְׁרֵי הָאָדָם הָהוֹלֵךְ בְּדֶרֶֶךְ יְשָׁרִים כֹּל שֶׁצָּרִיךְ לְאָשְׁרוֹ רַק רִסּוּן יְצָרִים כִּי הַתַּאֲוָה וְהַבֶּצַע סוּג שֶׁל נֶגַע צָרַעַַת הַבּוֹחֵר בָּהֶם מְשֻׁלַּח לְאֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת לֹא בִּכְדִּי נֶאֱמַר מִחוֹץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ כִּי הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה וּּמַַדְבִּיק הַמָּצוּי סְבִיבוֹ לֹֹא רַק נְגוּעַ גּוּף, אֶלָּא בְּעִקָּר נְגוּעַ נֶפֶשׁ יֹאמַר טָהוֹר אֲנִי אַךְ גּוּפוֹ טוֹבֵל בָּרֶפֶשׁ זֹאת תּוֹרַת הַנְּגָעִים לְהַזְהִיר מִן הַנֶּגַע כִּי מִטֶּבַע הַנֶּגַע לְאֱרוֹב עַל כֹּל פֶּסַע לְפַתּוֹת הָאֲנָשִׁים לִסְטוֹת מִנְּתִיבוֹתָם וּלְהוֹלִיךְ אֶת תְּמִימֵי דֶּרֶךְ בַדֶּרֶךְ אִתָּם

לטהר את המחנה

בימים אלה שלפני פסח נעשה טֵהוּר המחנה מכל נגע או צרעת, תרתי משמע. שאלת הטהרה בפרשת מצורע, שבאה אחרי תזריע שגם בה עוסקים בצרעת ובמצורע, נופלת תמיד לפני הפסח, שהטהרה והניקיון הם סמליו. עוסקים בניקוי סביבתנו והחשוב מכל סילוק החמץ מן הבתים והרחקתו ממגע יד ומחזות עינים, במשך שבעת ימי חג המצות. כשם שהתורה צוותה על ישראל במדבר לטהר את מחנהו מנגע צרעת. גם החמץ כאמור מורחק מן הסביבה וכך הנגוע בצרעת מורחק מן המחנה. והלא גם החמץ ככל שמדובר בלחם הוא דבר חיוני וטהור ואך על-פי כן הוא מורחק מסביבתנו, כך האדם שנברא נקי מרבב אך בהתנהגותו ובהתעלמו מן הטהרה, הוא עצמו נטמא צריך להרחיקו מקרב עמו אל מחוץ למחנה לבל ישחית את האחרים. כשם שהבצק או הלחם מחמיץ משורש המלה חָמֵץ ונדרשים אנו ְבָעֵּר את החמץ, כך כאשר פּוֹשָׂה הצרעת תרתי משמע בקרב העם, נדרשת החברה לבער את הצרעת הזאת מקרבו, מחשש פן הנגע יקבל לגיטימציה לקיומו בקרבנו. כשם שהצרעת כשהיא פּוֹשָׂה, צריך לטהרה ולעקרה מן השורש, כך נוהגים אנו על-ידי בעור חמץ. כי בעור חמץ הוא "מצות עשה" אחת מתרי"ג המצוות. קיום מצווה זו בימים אלה עומד בפתחנו, הכוונה לבעור החמץ שכבר פָּשָׂה בעם ומשחית כל חלקה טובה אצלנו. התורה מורה להוציא את המצורע אל מחוץ למחנה, פן ידביק את האחרים בצרעתו תרתי משמע. להוציא נגוע בצרעת אל מחוץ למחנה לא כענישה, אלא לריפויו מן המחלה שדבקה בו. זו גם הסיבה שהממונים על החוק והמשפט במדינה מוציאים את מי שהשחית ופשע אל מחוץ לציבור וכולאים אותו לא רק כענישה, אלא לריפויו מנטיותיו לפשע.

השתלטות יצר הרע כמוה כנגע צרעת

יש סברה כי גילוי קיום נגע צרעת בקרבנו, הוא כגילוי השתלטות היצר הרע על האדם. היצר לתאוות ממון או לתאוות בשרים, או לתאווה לשלטון. אלה הן מחלות ממשיות. בפרשה הדבר מקבל ביטוי חיצוני כמחלת עור, אלא שאין ספק שזה גם יש נגע פנימי בנפש האדםכמו לאבד את הראש, ביחוד אצל מי שמתנהג כמגלומן או הכל יכול. לכן הוא נוטש את תורת ישראל ותר אחרי תורות של עמים זרים. בפרשתנו הנגוע בנגעים אלה מובא אל הכהן (יד/ב) זאת כדי שיבדוק אם הנגוע נרפא ממחלתו וחוזר אל התודעה אשר לפיה עליו לקים כל אשר נצטווה לעשות על-ידי הקב"ה וגם על-פי נקיון מצפונו, ובעיקר באי עבודה זרה, או לתור אחרי רעיונות ואמונות שיש בהם כפירה במה שנתן לנו הקב"ה על-ידי משה בסיני. והרי הדברים שבתורה מאירים עיניים ולמעשה עונים על השאלות והתמיהות, אם כן מדוע לבטל אמונתך בפני אמונות אחרות, אשר מאמיניהם ינקו אמונתם מתורת ישראל והתעלמו ממנה למה לרעות בשדות זרים.

טהרת המצורע

משהוגדרו הנגעים בהם מדובר, בעיקר לגבי המצורע אשר כלשון המדרש זה כל מי "מוציא שם רע" ולאו דוקה הנגע שֶׁפּוֹשֶׂה בעורו, במלים אחרות אדם נגוע הוא אדם שהשתלט עליו יצר הרע, התוצאה היא מעשה ידיו של האדם שעושה את אשר לא נצטווה לעשותו, כפי שכשלו בני אהרן בהכניסם אש זרה למקדש שלא נצטוו להכניסה. לצורך זה נכנס כאן פירוש אגדי-קבלי לפיו מתחילה עבודת ההיטהרות מן הנגע בגוף ומן הנגע בנשמה בכך שלוקח הַַמִּטַּהֵר שתי צפרים חיות טהורות.(יד/ד) שהן רמז לשני המשיחים הידועים לנו בתולדות ישראל, משיח בן אפרים (משבט אפרים) ומשיח בן דוד(משבט יהודה) ושחט את הצפור האחת (יד/ה) רמז לכם שמשיח בן אפרים סופו שיהרג וְשִׁלַּח (שִׁחְרֵר) את הצפור החיה (יד/ז רמז לכך שמשיח בן דוד יחיה. גם בלקיחת עץ ארז וּשְׁנֵי תולעת וְאֵזֹב (יד/ד) מהווים רמזים על שלשת אבות הָאֻמָּה ועל זכותם כשהארז מסמל את אברהם אבינו שעצמתו כארז, והתולעת מיוחסת ליעקב אבינו שאמר עליו ישעיהו: תולעת יעקב (מא/יד) גם ככינוי לעם ישראל. והאזוב רומז על יצחק אבינו, כל אלה יביאו לכפרה על המצורע הטמא כשם שעם ישראל נטמא בעוונותיו שנשלח אל מחוץ למחנה - אל הגולה. ההדמיה הזאת מלמדת כי יציאת ישראל לגולה נועדה לְמַרֵק אותו ממעלליו שהוציאוה מגורש לגלות. כל שצריך שעם ישראל יטהר ממעשיו הנוראים שהיו בבחינת לבוש צואה שלבש בתוך נפשו, ואז ישוב אל ארצו אל המחנה כדי שהפעם לא יטמא עצמו שוב.

לב אבות ולב בנים

נתיחס כהרגלנו בפרשה זו ל"שבת הגדול", שֵׁם שניתן לשבת שלפני חג המצות - חג הפסח בי"ד בניסן שהוא גם ראש החדשים, ההגדה הגדול, איננו בא לתאר את השבת, אלא את היום הגדול שעומד לבוא. זה גם נאמר בהפטרת שבת הגדול מפי הנביא מלאכי פרק ג' ובעיקר הפסוק המסיים את דברי הנביא בהפטרה האומר: הנה אנכי שֹׁלֵחַ לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב-אבות על בנים ולב בנים על אבותם. (מלאכי ג/כג,כד) סיום ההפטרה בציטטה זו אומר לישראל כפי שרש"י פרש זאת: והשיב לב אבות - (השיבם) להקב"ה על בנים (כלומר ע"' בנים) יֹאמַר לבנים דרך אהבה ורצון, לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום: (ואילו) ולב בנים על אבותם. כלומר שהאבות בדרך האהבה והרצון, יחזירו את הבנים ללכת בדרך המקום (הקב"ה). מן הדברים הלה למדים אנו כי לא אליהו הנביא הוא שיחזיר אותנו לעבודת ה', אלא הוא ילמד את האבות כיצד להחזיר את בניהם. וחז"ל אמרו שהדברים מכוונים לכך שיבוא יום ויהיה שלום עולמי. ברם אין לצפות שמישהו אחר זולתנו יעשה שלום ויטע אהבה בין בני אדם אלא עלינו לעשות זאת בעצמנו על-ידי השתתת האהבה בתוך המשפחה, תחילה בין אב לבנו ולהפך בין בן לאביו. כאשר דבר זה יֵֵעֲשֶׂה, יבוא שלום עלינו ועל כל הבריות, ולכשיהיה שלום בין הבריות, והכונה לכל ברואי עולם, אין ספק שישרור אצלנו שלום. ברם כאשר כוח הרשע שורר בין בני אדם אלה, שאח רוצח אֱחָיו ואחר רוצח בדם קר בני אמונתו וקורא בשם שם השם (אַלָּא הוּא אַכְּבַר) וזה הולך ומתעצם בארצות סביבנו ובין עמים רחוקים מכאן לבין שכניהם, נראה שאלה מרחיקים את היום הגדול לו עם ישראל מייחל. אלא שצריך לזכור כי עשית שלום, קשה, מעשית מלחמה, כי במלחמה מספיק רצון הצד האחד ובשלום דרושים שני הצדדים או כל הצדדים וצריך אמונה על יסוד לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע לֹא יִוָּשַׁע זֹאת חֻקַּת הַמְּצֹרַע כֹּל מְצוֹרַע מֶלֶךְ וְרוֹצֶה לְהָרַע אוֹהֵב לִרְאוֹת אֶת זֻֻלָּתוֹ מְצֹרַע מְטַמֶּא מַחֲנֶהוּ בְּכַוָּנָה וּּבְמֻדַּע בֵּין טְהוֹרִים מְצֹרַע יָחוּש בְּרַע טָמֵא לַטָּהֳרָה לֹא נִשְׁמַע וְלַטָּהוֹר כֹּל נֶגַע לֹא נוֹדַע בְּרַם כֹּל טָהוֹר הַמִּטָּהֵר יְבוֹרַךְ וְאֶל מִחוּץ לַמָּחֲנֶה לֹא נִצְטַרַךְ וְנוּכַל לְהִנָּקוּת וְגָם לְהִשְׁתּבַּח נִזָּכֵר לְטוֹב וְאוֹתָנוּ לֹא יִשְכַּח מִחוּץ לַמָּחֲנֶה לֹא נִשָּׁלַח וְשׁוּם נֶגֶע עוֹר לֹא יִפְרַח