"אל תטרחו למצוא את העיירה פְרוּמוּשִיקָה (פא רפה) במפת התיירות של רומניה - היא איננה מופיעה בה. אם תתעקשו - תוכלו למצוא אותה במפה של מחוז בוטושאני, המחוז הכי צפוני של מולדובה הרומנית - תמצאו אותה 33 קילומטרים דרומה לעיר המחוז, בדרך המובילה ליאשי (היא יאסי בפי היהודים). את המילה פרוּמוּשיקה לא ניתן לתרגם לעברית כי בשפתנו אין כמעט תבנית של שם תואר עם הקטנה של חיבה. בתרגום חופשי הייתי חותם על המילה "יפיפיונת", כלומר, היפהפייה הקטנה הנדבקת ללב. וכל כך למה? האגדה מספרת שבתחילת המאה התשע-עשרה הקימה נערה יפהפייה פונדק על אם הדרך בין בוטושאני ליאשי. כפריים עייפים בחזרתם מיום השוק היו סרים ל"יפיפיונת" לשתות כוסית צויקה ולקנח בדג מלוח, תוך שהם מזינים את עיניהם בחמודותיה של הפונדקאית" (שם, עמ' 7).
כך מתחיל סיפורה של העיירה, היהודית ברובה, שקרמה את עורה וגידיה בית מלאכה אחד אחרי השני, תחנת מעבר שבין העיירות הנידחות יותר לעיר המחוז בוטושאני, וכך מתחילים סיפוריו השזורים זה בזה של הספר הזה על אנשי העיירה פרומושיקה, בעט שנטבל בדיו קסומה כאשר בא מר גרנות וישב לכתוב אותו. אגדה אני אומר, כפי שאני זוכר מקום אחר של ילדותי כאגדה. אגדה אני אומר כי הוא עצמו נולד שם, בעיירה ההיא, וחי שם עד אשר בהיותו בן שנתיים וחצי גורשה משפחתו וגורשו יתר היהודים מן המקום. הדברים נכתבים מתוך תמונות שבזיכרונם של אנשים שחיו שם ופגש מאוחר יותר בחייו, וודאי הוא כי הדברים הרחוקים ההם והמקום הרחוק והשונה כל כך ההוא נראים כיום לכותב הדברים, כמו לזה שקורא אותם, לטוב ולרע כמעט כאגדה.
עם עבור הזמן, ובבוא כובשים למקום, כבר נדרשו יהודים בכל מקום לתפור טלאי צהוב בחזית בגדיהם, גם החלו אנשי השררה להיטפל לצעירות המקום. אחד מאותם חיילים שיכורים החל להיטפל ולדפוק על דלת ביתה של משפחת גולדבלט, ולדרוש להוציא אליו את פרומה, בתם היפהפייה. לפי כך נאלצו להסתיר אותה, ולמחרת היום לקח אותה אביה ושניהם חמקו אל בית דודתה בעיר הגדולה, כדי שתישמר שם נפשה ויישמר גופה.
עיניים שמיים אך לא רק אותה לקח, גם תיבה מלאה בזהובים לקח עמו לדרכו, אותה קבר בחורשה בדרכם שמה כדי שלא יימצאו בידו וייגזלו ממנו, גם שישמשו אותם לעת צרה. אלא שעם מינויו של קומיסר של הצבא הרוסי בעיירה, נתן הלה עינו ביכולתו הלא מוסברת של האיש, אסר אותו ואיים על חייו, עד שבסופו של דבר נמסר לידיו כל הזהב.
ופרומה הייתה נערה יפהפייה שכמוה לא נראתה במחוז. בעלת עור חלב, שיער זהב ועיניים שמַיים. היא יכולה הייתה לבחור כל גבר שרצתה בו, אך בסופו של דבר בחרה להינשא ללבלר שלא הניח את דעת אוהביה. וכך מספרת עליה סילביה אחותה:
"אבא היה מביט בה בדאגה, מצקצק בלשונו ומתפלל שהיופי הבלתי רגיל הזה לא יהיה בעוכריה של המֶזִינְקָה. היית מצפה שאיזה מיליונר ישים עליה עין ויישא אותה לאישה, או למצער, רופא או עורך דין - קדחת! היא נישאה למנהל חשבונות לא יוצלח ורגזן, שהשׂתכר, כמו שאומרים אצלנו - וַאסֶר אוף קָאשֶה. ולא די בכך - הוא גם בגד בה עם המזכירה במשרד בו עבד. זוכה אדם בפנינה כזאת, והוא מעדיף חרוז זכוכית בשתי פרוטות. אי-אפשר להבין דבר כזה" (שם, עמ' 30).
תפנוקי הנוחות והגוף היא עצמה, סילביה, פרועת המזג, עזבה את פרוּמוּשיקה והלכה עם דודה, שהיה בעל כסף ונכסים לעיר הגדולה כדי למצוא עתיד טוב יותר, ושם התמסרה לו בשמחה כבר בלילה הראשון בחברתו. היא עבדה כמזכירה בבנק שבבעלותו וחייתה אתו כמאהבת שזכתה בתפנוקי הנוחות והגוף משך שנה ומחצה, עד אשר שבה לאחר מכן לבית הוריה שהחליטו להשיאה. וראה, היא בחרה דווקא בעלם המחוזר ביותר והמבוקש ביותר בעיירה, חיים בירשטיין, אותו הכירה מאז ילדותה ולמדה אתו. זאת הייתה ההסכמה שלה וזה היה התנאי שהעמידה להוריה, ומאחר שאותו חיים בירשטיין מחוזר היה על-ידי יפות ומוצלחות ממנה, עשתה מה שעשתה כדי לצוד אותו לעצמה.
הוא מספר, כאן בישראל, אחרי ששרד, לעת זקנתו: "'זה קרה בשמחת תורה כאשר בעת ההקפות מותר לנשים לרדת מעזרת הנשים ולהתערבב בין הגברים השולחים ידיים לנשק ספרי תורה העטויים קטיפה רקומה בחוטי זהב ונישאים בידי מרקדים במעגל. ניסיתי להתעלם ממנה ולהיבלע בקהל שצבא על הפתח - מאוחר מדי!' 'היי, חיים, בוא הנה!' 'ואני, אידיוט - בא אליה. והיא לוחשת לי באוזן: כל העולם נמצא כאן עכשיו, בוא נצא, נלך אל היער'" (שם, עמ' 83).
עד מהרה נכנע האיש הצעיר והמרוגש והלך אחריה והיא הזמינה אותו לשבת על גזע עץ כרות: "'התיישבנו. היא נלחצת אלי ומעסה בידה הקטנה את בטני, ואני הרי הייתי בסופו של דבר גבר צעיר ובריא, והמה-שמו התעורר, והיא שמה לב, וקראה בשמחה: 'אתה אוהב אותי, חיים בירשטיין, רואים שאתה אוהב אותי!'" (שם, עמ' 84). ואחר זאת כבר לא יכול היה להימלט ממנה, המעשה נעשה במהרה, ואחר כך דרש אביו טבין ותקילין כדי לתת הסכמתו. כי בנו, כאמור, עלם מבוקש היה. הוריה נאלצו לשלם את הסכום הגדול, שאותו מימן מי אם לא דודה הטוב. לאחר כל זאת לא הואיל עוד הדוד המאהב לתנות עמה אהבים על-אף שביקשה, ואילו בעלה נאסר מאוחר יותר בחשד שהיה קומוניסט ואביה נאלץ ליטול על עצמו את פרנסת ביתה. עד אשר שוחרר בעלה לאחר כמעט שלוש שנים של עבודת פרך. אז שב אליה, ובשל רוע מצבו כמעט לא הכירה אותו. אך מאז נעשתה מסורה לו.
הלא נודע ביוני 1941 הושלכו כל יהודיה של פרוּמוּשיקה מבתיהם ואלה נעשו הפקר. הם הוגלו לעיר המחוז בוטושאני - שגם תושביה היו ברובם יהודים ודווקא מאמידי העיר - עם מה שיכלו לשאת אתם, עד שהושלכו שם אל המדרכות, נתונים לחסדים. סופו של דבר שגם לכאן הגיעה מעט מאוחר יותר יד הפורעים והמרצחים, ובפוגרומים שפרצו שם גורשו יהודי בוטושאני או נרצחו.
"אני הייתי ילד קטן," מספר יונל, נוצרי תושב המקום שנים לאחר מכן, "ראיתי איך יהודים מצטופפים בכיכר העיר, מסביב ז'נדרמים וחיילים, אחר כך מובלים כמו עדר בקר לבוטושאני - שלושים ושלושה קילומטרים בחום הלוהט - זקנים, חולים, נשים הרות, תינוקות... גלות נוראה אל הלא נודע - איפה יגורו? מה יאכלו? מה יקרה להם הלאה"? (שם, עמ' 65)
ארבעה עשר פרקים, ארבעה עשר מונולוגים, ארבעה עשר ספורים אישיים. ארבע עשרה הצטלבויות שבן שבות הדמויות להכיר אלה את אלה ולספר אלה על אלה, עד שהכול חובֵר לסיפור על העיירה פרוּמוּשיקה ועל יהודיה, כאשר משפחת גולדבלט היא שסוללת את דרכם של הסיפורים. (בטכניקת כתיבה דומה של הצטלבות דמויות או אירועים ראו למשל, אם כי בגוף שלישי, ספרים מאוחרים של
עמוס עוז: "תמונות מחיי כפר" ו"בין חברים"). במקרה הזה, אם אומר שהפרוזה שבספר לא הזכירה לי לפחות בחלק מעמודיה את הקלסיקנים היידיים שלנו שכתבו על העיירות בפולניה, באוקראינה וברוסיה, הרי זה לא יהיה נכון. די טבעי שיזכירו, והמאורעות עצמם הזכירו גם הזכירו.
מכאן ומשם והסיפורים באים ונחרזים. ככל שנמשך הספר, כך באות עוד דמויות ומספרות על המקום ההוא ועל אותן שנים. אלה מכירים את אלה, אלה שמעו על אלה ופרוּמוּשיקה מככבת. גם אחרי תום המלחמה, כאשר התחילו שבים אליה, וגם כאשר התחילו מכאן ומשם לעלות לישראל ולחוות את החופש - אם במעברות, אם במחנות עולים, ואם בערים הבנויות. אין מוקדם ומאוחר בספר, הדמויות צצות מכאן ומשם, אז ועכשיו, כאילו על-פי הסדר בו נתקל בן המחבר, ואולי על-פי סדר איתורן על ידו. כך או כך זאת הייתה הבחירה שבחר, והקורא מוזמן לשבץ את הפאזל המעניין הזה בעצמו.
ואולי אשוב כאן ליונל, אותו יונל, פועל רומני מבוטושאני, שסיפור המקום וגורל תושביו היהודים מסופר לו כאן בישראל במלואו, בהיותו איש בוגר שבא למצוא פרנסה לפרק זמן והוא מזדעזע. בשובו לביתו ברומניה לאחר תקופת עבודתו כאן, הוא הולך לטרוד בשאלות את סבו ושומע מפיו את הדברים האלה. דברים שבוודאי אינם חדשים לנו על הטבע הרע, על הנוטר, על הקנאי והשונא שיש באדם בראותו את תושיית האחר, טבע שאינו מניח לו ונראה שלא יניח לעולם:
"תראה, יונל, איפה שהסתובבת במחוז בוטושאני היו רק יהודים - בפרומושיקה, בסוליצה, בשטפאנשטי, בעיר המחוז. האיכר הנוצרי שובר את הגב שלו כל הקיץ, מוציא לחם מן
הארץ, והיהודי, שלא הזיע - מוכר אותו ברווח. האיכר נשאר קבור בכפר שלו ואוכל את הממליגה עם הבצל, ואילו את מעדני הארץ אוכל היהודי. לכל כפר היה היהודי שלו שחכר טחנת קמח, מסבאה, מחסן מזון, והוא חי כמו מלך על חשבון האיכר שלא מצליח להרים את האף מהאדמה. כשבאת לבוטושאני, מצאת במרכז העיר רק יהודים עם החנויות שלהם, משרדי עורכי דין, קליניקות רופאים - על כל שלט היה כתוב ברקוביץ', מנדלוביץ', גולדנברג, כהן, יוסיפוביץ' - מה זה? זאת רומניה או ארץ היהודים? צריך היה לשים לזה סוף" (שם, עמ' 68).
במקום הזה עם זאת ולמרות הכול - ההגשה הקלילה של הכותב, שלא בא להכביד על התחושות, שנטע את הדברים בנועם חבוי כלשהו, ואותה ארומה חמימה שתובלה ברוח הזמן תוך שילוב הכתוב במילים, ביטויים ומושגים בני ימינו - כל אלה כמו באים להזכירך מי ומתי כתב אותם, מתי ואיפה הנך קורא אותם. הרוח היידית זורמת בחלקים של הספר, וסגנונו המעורר, על-אף המאורעות הלא קלים שעוברות הדמויות, אם במצוקות ואם באהבות, יש בו איזה הומור שמרחף פה ושם בין המילים ובין השורות - כל אלה עושים את מלאכת הקריאה לנעימה ומעניינת, תוך שהוא אוסף את סיפורי בני המקום ההוא, החיים ומצויים עמנו או היו עד היום, כאן במקום הזה.
אציין כאן, כי הספר זכה בעילום שם בפרס אקו"ם לשנת 2012, מה שמעיד עליו, וארשה לעצמי לצטט דברים מהחלטת השופטים: "הישגה העיקרי של היצירה הוא הנימה האנושית החמה שלה, האור האנושי הנוגה על האירועים הקשים המתוארים, על הסיפורים המעגליים השזורים זה בזה".
עכשיו, משראה הספר אור בדפוס, הנה הוא נתון לקריאה על ידינו.
(משה גרנות: "הפרוּמוּשִיקאים", הוצאת "ספרי עיתון77", 2014, 178 עמודים)
