נולדתי בברלין ב-12 ביוני 1932, בן יחיד למקס ולאילזה ליכטוויץ (לבית באדט). משפחת ליכטוויץ הייתה מבוססת היטב בגרמניה, ועוד במאה השמונה-עשרה קיבלה אזרחות פרוסית. סבי מצד אבי, ארנסט ליכטוויץ, ניהל את בית הדפוס המשפחתי, Druckerei Max Lichtwitz, שהקים אביו בברלין. שלושה בנים הביאו הוא וסבתי מרגרֶטֶה (לבית אאורבך) לעולם: אבי מקס, שהיה עורך דין, ודודי ולטר ולודוויג (לולו), שעבדו בבית הדפוס. בשנת 1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון, נמלט ולטר לפריז, פתח שם בית דפוס קטן ונשא לאישה את אוולין ון פראג. לודוויג נשאר בברלין ונשא לאישה את ואלי לינק. סבי וסבתי, הורי ואני ומשפחתו של דודי לודוויג חיינו יחדיו בבית דירות גדול שהיה שייך למשפחת סבתי, משפחת אאורבך, ברחוב קאנט 30 שברובע שרלוטנבורג. באוגוסט 1937 נפטרה אמי, ואבי וסבתי גידלו אותי בעזרת אומנת ששמה ניפּי.
בשנת 1938, איני זוכר בדיוק מתי, התבשרתי שאני עומד להישלח למשפחה באנגליה. ב-3 בפברואר 1939, ואני בן שש וחצי, הגעתי לממלכה המאוחדת עם עוד מילדי הקינדרטרנספורט. נסענו ללונדון ברכבת, ועם בואנו נלקחנו לאולם גדול ובו סודרנו בקבוצות וחיכינו שיבוא מישהו לאסוף אותנו. לבסוף באה נציגה מקהילת סוואנסי ששמה גברת סלינה לוי, אספה את ילדי הקבוצה שלי וכולנו נסענו ברכבת לדרום ויילס. חולקנו לבתים שהוקצו לנו, ואני נלקחתי לביתם של מוריס וּויניפרד פונר, שיהיו לימים לדוד מוריס ולדודה ויני. אומנם ידעתי מראש אל מי פני מועדות, ובכל זאת התקשינו להבין זה את זה כי באותם ימים דיברתי רק גרמנית והם דיברו רק אנגלית ויידיש. מאז חדלתי להיות היינץ ליכטוויץ והייתי להנרי פונר. בני הזוג פונר הצילו את חיי וגידלו אותי, ולנצח אחזיק להם טובה; אימצתי את שמם ועדיין אני עומד בקשר אמיץ עם בני המשפחה המורחבת.
את הפרידה מאבי ומסבתי איני זוכר, אבל זכורה לי היטב הנסיעה ברכבת לרוחבה של אירופה וחציית הגבול להולנד. בצד הגרמני של הגבול עצרה הרכבת ואנשים במדים ערכו חיפוש על גופנו ובמזוודה הקטנה האחת שהותר לכל אחד מאתנו לקחת. ואז המשיכה הרכבת בדרכה, ובצד ההולנדי של הגבול קיבלו אותנו הולנדיות לבושות מדים לבנים והגישו לנו נקניקיות בלחמניות מרוחות חרדל - טעים מאוד!
מאז בואי לסוואנסי ועד שפרצה המלחמה בספטמבר 1939 קיבלתי גלויות מאבי, מקרובי משפחה ומחברים, ודודה ויני שמרה את הגלויות האלה באלבום. לימים עלינו לישראל ולקחתי עמי את האלבום. שנים רבות אחר כך, בשנת 2002, ביקרתי ביד ושם בירושלים והזכרתי כבדרך אגב את קיומן של הגלויות האלה לנעמי הלפרן, סגנית מנהל ארכיון יד ושם. היא הביעה עניין רב באוסף, וכמוה גם צוות המוזאון לתולדות השואה. באלבום נשמרו גם כמה כרטיסי ברכה וברכות נוספות שקיבלתי ליום הולדתי השביעי מכמה מקומיים שאליהם התוודעתי. אנשי יד ושם עמדו על כך שכרטיסי הברכה האלה הם חלק מן ה"סיפור" ובשר מבשרו של האוסף.
על-פי בקשתם תרמתי את המסמכים המקוריים ליד ושם, והם שוכנים עתה בארכיון יד ושם. האלבום עצמו, עם כמה מן הגלויות, מוצג בתערוכת הקינדרטרנספורט במוזאון. הגלויות, ולצדן התרגומים וההסברים הנחוצים, מוצגות בספר זה. לספר הוספתי מכתב שקיבלתי מאבי ליום הולדתי השביעי, את מכתבו האחרון אלי, ואת הטופס של הצלב האדום שבאמצעותו נוצר הקשר האחרון בין אבי לביני. עוד הוספתי כמה תצלומים ומסמכים, לרבות מכתבה האחרון של סבתי אלי שנכתב לאחר השואה, ואת מכתבו האחרון של אבי לדודנו ארווין. ביום הולדתי השביעי טלפן אבי לסוואנסי, מבצע שבאותם ימים היה יקר ונדיר. ואולם לא יכולתי לשוחח אתו מפני שכבר אחרי ארבעה חודשים באנגליה אבדה לי שפת אמי. מעתה נכתבו הגלויות באנגלית.
ב-9 בנובמבר 1942 נעצר אבי.
ב-9 בדצמבר גורש לאושוויץ, ושם נרצח ב-16 בדצמבר. סבתי מרגרטה ליכטוויץ נשלחה לטרזיינשטט ונשארה בחיים, אבל בריאותה התערערה והיא נפטרה בברלין ב-14 באוגוסט 1951. דודי ולטר ודודתי אוולין נמלטו מפריז לווישי. בווישי נלכדו ונשלחו למחנות ריכוז, אבל הם נשארו בחיים. דודי לודוויג נשאר בברלין לאורך המלחמה כולה והיה פעיל במחתרת. אשתו ואלי, שלא הייתה יהודייה, סירבה להתגרש ממנו והושיטה לו עזרה בשנות המלחמה. לקראת סוף המלחמה נתפס לודוויג, אבל כעבור זמן קצר נמלט וניצל. אבי היה היחידי משלושת האחים לבית ליכטוויץ שהיה לו ילד. אשתו השנייה של אבי, לואיזה גולדשמידט, ובתה מנישואים קודמים, גורשו לאושוויץ וגורלן לא נודע, כמוהן כאחרים שכתבו לי גלויות בגרמנית.
משפחתו של אבי יצרה אתי קשר מיד אחרי המלחמה, ברגע שהתאפשר לעשות זאת. את סבתי פגשתי כמה שנים אחרי המלחמה כשהייתי בביקור קצר בפריז. מפעם לפעם פגשתי גם את דודַי ואת דודותי ועמדתי אתם בקשר אתם עד סוף חייהם. למרבה הצער, הקשר בינינו סבל תמיד מפערי שפה ותרבות.
עם סיום לימודי בסוואנסי התגייסתי לצבא הבריטי ושירתתי במצרים ובסודן. למדתי כימיה באוניברסיטת לידס והשלמתי תואר דוקטור. עם סיום התואר השלישי עבדתי באנליזת מזון בעיריית לידס ואחר כך באנליזת חומרים קרמיים באוניברסיטת לידס. אני נשוי באושר לג'ודי (לבית אופן) זה חמישים ושתיים שנים ויש לנו שלושה ילדים - נעמי אליזבת, דייוויד מקס ומאיה ניקול - ושמונה נכדים. בשנת 1968 עלינו לישראל והשתקענו בירושלים. עבדתי בתור כימאי במכון הגאולוגי של ישראל, ובשנת 1997 פרשתי רשמית לגמלאות, אבל המשכתי בעבודתי במכון עד גיל שמונים.
הנרי פונר - היינץ ליכטוויץ
אוקטובר 2012