סיפור חייו האמיתי של
פול אברהוף, אלוף מרוצי המרתון, זוכה הפרס הראשון באולימפידת 1956 ובמרתונים במלבורן ובאנגליה, הפך בידי הבימאי הגרמני
קיליאון רידהוף ושחקניו הנהדרים לסרט כמו-תיעודי. כך אתה חש כשאתה צופה במשחקם הכה טבעי וכנה של כל השחקנים גם יחד.
במציאות, כמו גם בסרט, כשהאמן הנודע מגיע לשנות השבעים בחייו, ולצידו רעיתו האהובה, ששימשה בזמנו הקואצ'רית שלו, מתרחשת סיטואציה חדשה: אשתו נופלת כמה פעמים בביתה, והבת האוהבת והמודאגת מייעצת להוריה לעבור לבית אבות. הבת, דיילת אוויר, נעדרת מהבית ברוב הימים כי היא בטיסות. לכן, היא רוצה להרגיש בטוחה שהוריה נמצאים בהשגחה וטיפול נאותים.
הספורטאי בדימוס, אביה, מתנגד. אך לבסוף, בלית ברירה הם עוברים למבנה הסופר-מודרני, יפה ויעיל שלא דומה לבתי אבות שראיתם בארץ. אך כמו כאן - גם שם, אליה וקוץ בה. מנהלת המוסד היא מרשעת עם קבלות. הפסיכולוגית הדואגת לייאש את המטופלים ולהדיחם להרגשות דיכאוניות עד אובדניות - היא עצמה זקוקה לטיפול וסידור הראש. את הנזקים שהיא מכבירה על הקשישים - צריך לראות כדי להאמין. כך גם הצוות "הסיעודי", שרובו חסר כל הכשרה ולימוד בנושא. גם אם ראיתם שמץ מכך בביקור הוריכם או הוריהם במוסד כזה כאן - לא ראיתם הכל.
הסרט הזה חושף את האמת במערומיה: כיצד כמו חיילים בטירונות - כל החוסים בבית האבות, חיים בלו"ז נוקשה, דוגמטי, כמיטב המסורת הגרמנית. הם חייבים לעסוק במלאכת יד כולם באותה עת; לשמוע שטיפות מוח של הפסיכולוגית הפסיכית כולם ביחד, וכל פעולותיהם מוכתבות. בלי שמץ של ביטוי אינדיווידואלי. לכל אלה קשה לספורטאי לשעבר להסכים. החיים עוד מפעמים בתוכו. מה גם, ששתלטנות על כל היתר של אחד החוסים, זקן נוקשה, יהיר וגאוותן, שיותר משמץ של רוע משתקף ממנו, גורמת לדיטר להחליט לחזור לספורט, ולהתמודד בריצת המרתון הקרובה של ברלין. רעיון שנשמע מטורף, אך אשתו האוהבת משנסת עמו מותנים, ויוצאת עמו לריצות שלו ביער היפהפה המקיף את הבניין, כשהיא ניצבת עם שעון העצר, מודדת את מהירותו, שומרת עליה, וממריצה אותו בהשגחתה.
האימונים שלו נראים תחילה הזויים, חסרי תכלית. אך לאט-לאט, כשהוא מנצח בתחרות ריצה את המטפל הצעיר והחביב - נראית המטרה קרובה להישג. אולם החיים מזמנים לו הפתעות. מות אשתו האהובה קורע אותו לגזרים, ומייאש אותו. אך הוא חוזר לעצמו, ומגיע לתחרות במלוא המרץ.
צילומי ברלין בלילה מזוויות לא רגילות או ידועות, מרהיבים, כמו גם צילומי סביבת המוסד וצילומי האצטדיון הענק של ברלין. בקטעים בהם הטקסט והמשחק המצוין באים לידי ביטוי - המצלמה בצילומי תקריב מבטלת את המרחק בין הצופים למתרחש, והצופים כמו לוקחים חלק בעלילה הנוקבת והמרגשת. הסרט ממלא את לב כל צופה ברגש אופטימי, וסוחף את כולם בהתלהבות.
נצחון האהבה והזוגיות, שבא לידי מלוא ביטויו דווקא בגיל השלישי - גורמים לצופים לצאת עם סיפוק עצום, אופטימיות וחוויה בלתי רגילה. סוף-סוף, סרט מעולה בלי רצח, בלי גופות שסועות, ובלי פשע. סרט אנושי מאין כמותו, מענג ובעל עוצמה. בנוסף, נזקפת לזכותו גם איכות הדיבור בגרמנית משובחת ובהירה, בניגוד לדיבור המשובש כשמדובר בסרטי גנגסטרים ופשע מערביים.
והבשורה הטובה: בית הקולנוע אורלנדו, שנפתח לפני שנתיים בתוככי בית ציוני אמריקה, ראה חיל בכך שצלח לרכוש את ליבם של הצופים מהנישה האיכותית. אלה שרוצים גם להינות מסרט וגם לצאת עם ערך מוסף.
מכיוון שכך - החליט בעל הקולנוע להחזיר לתושבי רמת אביב בפרט ולתושבי ת"א בכלל את מה שכה חסר להם זאת - (עם האיכות והסגנון שלו) מאז שנסגר קולנוע רמת אביב המיתולוגי, ולאחר מכן נסגרו בתי קולנוע "לב" שבקניון רמת אביב. וכך, נותר צפון העיר שמעבר לירקון שומם מבחינת תרבות בידורית. אפילו אולם סמולרש המפואר שבתוככי האוניברסיטה - לא מנוצל מדי ערב להצגות ומופעים, אלא לעיתים נדירות מאד. לכן, מכאן חשיבותו של הקולנוע החדש, שיאפשר לצעירים ללכת לקולנוע, כמו שאנו נהגנו ללכת ברגל לבתי הקולנוע שתל אביב הייתה משובצת בהם. וכך רכשנו את האהבה למדיה הנהדרת הזו. והצעירים שוכני רמת אביב וכל עבר הירקון לא יצטרכו להגיע לדרום העיר לבארים, שגורמים להם להצטרף למעגל הנזקקים לאלכוהול ולסמים.
שאפו לפתיחת הקולנוע, ולבחירת סרט הפתיחה הייחודי במעלתו.
