בורסת היהלומים נחשבת לאחד ממוקדי העוצמה בתעשיה בישראל. סחורות (יהלומים ואבני חן) בהיקף של מיליארדים מוחלפות בין כותליה, תוך כבוד הדדי. העסקות המתבצעות בין חברי הבורסה לבין עצמם ובינם לבין צדדים שלישיים, נערכות, בדרך כלל, על-בסיס אמון הדדי והתחייבות אישית מצד המעורבים. כחבר בורסה וותיק ומוכר, ביצעתי עסקות רבות. כולל עם חברת לורנצי יהלומים בע"מ, ועם אריה וצבי יוכט, שהתגלו לימים כמי שהפרו את כללי הבורסה.
במסגרת זו ביצעתי, בין היתר, שתי עסקות, שבסופן התברר כי נפלתי כקורבן לתרגיל עוקץ:
- הראשונה - ביולי 1998, במסגרתה מכרתי יהלומים בסך 530 אלף דולר לחברת לורנצי יהלומים בע"מ (להלן: לורנצי);
- השנייה - במסגרתה מכרתי ללורנצי יהלומים בשווי 598 אלף דולר.
בשתי העסקות הוצג אריה יוכט, שהיה אותה עת חבר בורסת היהלומים, כמי שערב לתשלומים ולכיבוד ההמחאות שנמסרו כנגד הסחורות. יוכט נתן את ערבותו כדי לעודד את ביצוע העסקות עם לורנצי. לשם כך הוא אף קיבל שכר, עמלה. אביו, צבי יוכט, שהיה אף הוא חבר בורסה, נטל חלק פעיל בתרגיל העוקץ. באותו שלב הסתירו אריה יוכט, ואביו צבי יוכט, כי יש להם עניין ישיר בחברת לורנצי. בזאת נרחיב בהמשך.
הקריסה, התחייבות אישית זמן קצר לאחר ביצוע העסקות הנ"ל, קרסה חברת לורנצי. ברעש גדול. נושים רבים קפצו ודרשו את כספם. לפי דרישתי, נאלץ אריה יוכט למסור לי התחייבות, בחתימתו, לפיה הוא ישלם את חובה של לורנצי שנותר תמורת אותן סחורות (474 אלף דולר). אריה יוכט נדרש לזאת מתוקף ערבותו האישית. וכך, ביום 28.09.98 הוא חתם על המסמך שלהלן:
- לכבוד שמחה ברטר אני חייב לך סכום של 474,256 דולר עבור חוב לורנצי. תשלום עד 19/11/98. אריה יוכט
במקביל להתחייבות הנ"ל, חתמתי ביום 28.09.98 על מסמך, אשר נכתב בכתב ידו של אריה יוכט, המופנה לעו"ד חיים ניר מהבורסה, להעברת חובה של לורנצי לידי אריה יוכט. במקביל, הציע אריה יוכט למסור את ההמחאות שהחזקתי אותן קיבלתי מלורנצי (שלוש המחאות), ולהחליפן בהמחאה אחת ממנו אישית. וכך נעשה. ההמחאות הוחלפו בהמחאה מעותדת ליום 30.11.98.
בדיעבד התברר לי כי לא הייתה לאריה יוכט כל כוונה לפרוע את ההמחאה האישית שמסר, וכל כוונתו הייתה: לרמות ולהטעות, ובדרך זו להפחית את התביעות נגד לורנצי שקרסה, ולהגדיל את נשייתו האישית בלורנצי באמצעות ההמחאות שקיבל ממני בחזרה ואף פעל להשיבן ללורנצי. ואכן, התרמית התגלתה כבר בנובמבר 1998, כאשר נחתם הסדר ביניים בין לורנצי לבין 44 יהלומנים-נושים. התובע, שמחה ברטר, לא שותף בהסדר. בשום צורה. כספו לא הושב לו.
פסקי הדין בבוררות בעקבות אי-כיבוד ההמחאה, ולאחר שהתגלתה התרמית בכללותה, הגשתי תביעה למוסד לבוררות של הבורסה. בפסק הבורר שניתן ביום 29.11.98 חויב אריה יוכט להשיב את ההמחאות שנמסרו לו, שניתנו בזמנו על-ידי לורנצי - כדי שאוכל להשתמש בהן, להצטרף להסדר הנושים, ולהקטין את נזקיי. אלא שאריה יוכט לא קיים את פסק הבורר. בנסיבות אלה הפקדתי ביום 30.11.98 את ההמחאה המעותדת שהחזקתי. אולם זו הוחזרה על-ידי הבנק בהערה: "א.כ.מ. (אין-כיסוי מספיק). למעשה, לא היה להמחאות כיסוי כבר זמן רב. הבנק הגביל את החשבון.
פעלתי גם בהמשך להקטנת נזקיי, ובעיקר לחשיפת התרמית שביצעו נגדי אריה יוכט ואביו צבי יוכט. פניתי למוסד לבוררות פעמיים, ובאמצעות מוסד זה צורפתי להסדר הנושים, שקבע: השבת החוב של לורנצי, ביהלומים (בסחורות), ליהלומנים אשר הינם צד להסדר הביניים. התברר ששווי היהלומים מהווה כ-50% מהחוב. ואכן, קיבלתי חלק מהחוב, תוך שאני שומר לעצמי את הזכות להיפרע מסכום-החוב שנותר, מאריה ומצבי יוכט בשל אחריותם למעילה ולתרמית.
החוב המקורי שנותר: 203 אלף דולר. בתביעה שהגשתי נגד אריה יוכט, צבי יוכט ונגד חברת זהריר יצור יהלומים שבשליטתם, תבעתי את יתרת החוב, הצמדה וריבית והוצאות. על האירועים שהתרחשו במסגרת התביעה (ת.א. 52958/05) שהתנהלה בבית משפט השלום בתל אביב, ארחיב בפרק נפרד.
