תולדות חייו של צעיר ישראלי טיפוסי, החל מהיותו עובר בבטן אמו, שנאלצת להיפרד מאביו היוצא למלחמה, חוזר פצוע והופך למשותק, המשך בילדות מלאת סבל והתעללות חבריו בו בגלל אביו הנכה; המשך באהבתו ליעל שלא מתממשת בגלל התדמית של הלוזר; התעקשותו להתגייס לצה"ל והמהפך שחל בו במהלך שירותו; הטיפוס שמתגלה אליו - יוס, כעין מפיסתופלס, לו הוא מוכר את יושרו ואמונתו בעבור שינוי תדמיתו והפיכתו ל"גבר" - כל אלה מבוצעים בהמון חן, ביופי צבעוני של תלבושות ועיצוב תנועה, בשירה כמעט רוב ההצגה נטו, כל אלה - בבימויו של משה קפטן רב היכולות, שמוציא מהצעירים את המיץ. יש לציין שקפטן גם ביים אותם בהפקה זו שעלתה בגלגולה הקודם לפני שנה וחצי בסטודיו יורם לוינשטיין, עם שחקני אחד מטובי המחזורים שיצאו מבית מדרש זה.
אופרת הרוק הזו בנויה על סצינות רבות ומגוונות. החל מאז היה עובר ככבטן אמו, כשאביו יצא למלחמה וחזר ללא רגל, המשך בהתאכזרות הילדים אליו בגלל היותו חסר ביטחון עצמי, בן לאב נכה; אהבתו שלא מתממשת ליעל היפה, ענבר דנון; התגייסותו לצה"ל חרף התנגדות אמו, היותו לקצין, ובסצינה במועדון התל אביב כשהוא חושק בבחורה, הוא אומר: "אין לך לאן לברוח, את כעת רכוש צה"ל". זוהי אמירה חריפה ונוקבת המפלחת את היהירות ה"גברית" המאפיינת את כל יוצאי הצבא, שמנחילים את ההתייחסות הזו לכל גבר במעמד ובדרג, שימשיך להתייחס כך לנשים. כאן נחשף שורש הבעיה שקצה הקרחון שלה החל להתגלות לאיטו בשנים האחרונות. אחרי סצינת ההשפלה שהוא עורך לאמו כרס"ר לטירונית, הוא מושלך מהבית החוצה. שב ליעל, וכשנוכח שנלקח ממנו הרגש לחלוטין, הוא מתחנן בפני יוס שיחזיר לו אותו.
שריטה בלב סצינת התקבלותו כמנהל לחברת הייטק, ממשיכה לסצינת הצ'ופר שקיבל בעבודה לבלות חודש בתאילנד, ששמה ללעג את הישראלים המזייפים זהות "אוניברסלית" תוך התכחשות לזהותם האמיתית - וגורמת לו להתפכח ולהבין מהו הבית באמת, ואת מהות היותו ישראלי.
ליוני זיכהולץ יש שריטה בלב, הקשורה לנושא החייל הישראלי והצבא. המחזות שכתבו הוא ושי להב בעבר לקאמרי בנושא זה (כמו ע' 17" שמבוסס על חייו של להב) זכו להצלחה, והמחישו את גודל כשרון שניהם ככותבים. יוני, שהוא איש צוות במהותו, אוהב לשתף ביצירה עוד מישהו. וכך הוא עשה גם הפעם עם שי להב העיתונאי והמחזאי, שאת אופרת הרוק שלו "מאמי" יחד עם חברי "מופע הארנבות של ד"ר קספר" ראינו לא מכבר. יוני מדגיש, שהרעיון ליצירה צמח בראשו של שי להב, וקנה את לבו-שלו מיד. הכשרון של שניהם יצר הפעם, עם המוזיקה הסוחפת המקורית של יוני רכטר, אופרת רוק של ממש. לרכטר, ששיריו הפכו מכבר לנכס צאן ברזל במוזיקה הישראלית, זוהי אופרת הרוק הראשונה.
יש ב"שרוליק" גם שירים ליריים, בהם בולט כשרון השירה של הגיבור שרוליק (אלכס קרול, שזכור לטובה ממשחקו ב"דונה פלור נשואה לשניים"המצוינת ומ"הכיתה שלנו ב"קאמרי") וכן משירתה הנהדרת של הילה שלו אדומת השיער כ-מספרת, שיחד עם ההרמוניה הקולית של כל האנסמבל, יוצרים חוויה מוסיקלית מקורית משלנו. מה עוד, שהסיפור נוגע ללב כולם. כולנו היינו והננו במצבי און-אנד-אוף של מלחמה. כולנו חולקים את המחיר שהמלחמות והפיגועים הרצחניים גובים מאיתנו. כך שכל אחד מהצופים מרגיש כמו חלק מהמחזה הכה ישראלי הזה.
הפרטים הקטנים המתקילים של הצגה ראשונה בפני קהל, כמו התזמורת החיה שמלווה את ההצגה שעלתה לעיתים בעוצמת הקול על השירה - כל אלה זניחים לעומת הפרי הנפלא שיצרו צעירים אלה, עם 14 חברי הצוות המלוכד. משה קפטן יוצר מכל סצינה מעמד שונה - החיים של הילד בילדותו, בצבא; היותו קצין, עם כל היוהרה שמאפיינת את הקצינים בצה"ל המתבטאת ביחסם לנשים כאל חפץ ("את כעת רכוש צה"ל" הוא אומר לחיילת). כאן מבעבעת ביקורת על התופעה שראשיתה בצבא, ופרישתה לתוך החיים האזרחיים שאנו חווים כאן. מה שמוכח בהתעללות בנשים, ניצולן תוך שימוש לרעה בתפקיד המנצל את זו שנתונה למרותו - ומומחש בכל פרשיות הנשיא, קצין המשטרה, השרים למיניהם ועוד.
כך גם הסצינה הססגונית בהודו, אליה נוסע הצעיר להשתחרר מהמועקות, ובסך-הכל, פוקח שם עיניים, לא כמו שאר חברי החבורה, ומבין שאין שום תכלית וטעם לברוח לארצות רחוקות עם מיסטיקות שונות. כאן הוא ביתנו, זוהי ארצנו, וזה מה יש. סולו הסיום המפעים של הילה שלו, שכה מרשימה ביכולת שירתה, מסכמת את אופרת הרוק לאחר צאתו של שרול הנשוי ליעל, שאף היא בהריון, סוגרת את המעגל בגוון המריר-מתוק של תקווה ויאוש גם יחד. חשש שייפגע כמו אביו, ותקווה לשלום שאולי יבוא. המסר ברור וחלק, ומובא בשירה נפלאה של כולם ושל הסולנים הנהדרים, ובסך-הכל, עושה חשק לראות עוד פעם את אופרת הרוק הישראלית שסיפורה הוא נתח מבשרנו.
מומלץ לצעירים, למבוגרים ולקשישים כאחד. תענוג.
