ב-1 באוקטובר 1943 מסר הווארד בקנל, משגרירות ארה"ב בלונדון, לסר הרברט אמרסון, על הצעתו של ד"ר נחום גולדמן בשם הקונגרס היהודי העולמי למחלקת המדינה, לספק מזון, בגדים ותרופות ליהודים ששרדו - במיוחד בפולין ובצ'כיה. גולדמן העריך, כי ארגונים יהודיים בארה"ב יוכלו לגייס 2 מיליון דולר למטרה זו, וכי הפרויקט כולו יצריך 10 מיליון דולר.
אמרסון (שהיה לפני המלחמה הנציב העליון לענייני פליטים בחבר העמים) עמד בראש הוועדה הבין-ממשלתית לפליטים, שהוקמה בוועידת ברמודה באפריל 1943 - ועידה שממשלות ארה"ב ובריטניה סיכמו מראש, שלא תניב פתרון מעשי כלשהו למצוקתם של יהודי אירופה. הקונגרס היהודי כמובן לא ידע על כך וניסה לקדם תוכנית מעשית כלשהי, קטנטנה ככל שתהיה: אם לא להציל יהודים, אם לא להפסיק את ההשמדה, אזי לכל הפחות להושיט עזרה כלשהי לבודדים ששרדו. אך גם יוזמה זו נתקלה בקשיים בלתי-עבירים.
ב-8 באוקטובר נפגשו אנשי הוועדה עם נציגי הצלב האדום, וכעבור 11 יום הוציא סגן היו"ר, פ"מ מלין, מכתב לסיכום הפגישה. הוא ביקש מהצלב האדום "לספק בזמן שיהיה לכם נוח" רשימה של פרויקטים אפשריים, ולכלול בהם רק כאלו שנתקלו עד כה בקשיים כספיים.
כיצד להסתיר את האמת כעת חלף חודש עד הצעד הבא. ב-17 בנובמבר כתב או"ג קנדל ממשרד החוץ הבריטי לפרייזר ממשרד האוצר, כי אמרסון עוסק (שבעה חודשים לאחר מינויו!) בבחינת צעדים שיוכלו לסייע לפליטים היהודים. בין היתר, מדובר באותה הצעה של גולדמן, אך אמרסון מציין שעזרה דומה כבר מוענקת בידי בעלות הברית לנתיניהן שבארצות אויב (כולל יהודים) ובידי ארגונים יהודיים.
זוהי דוגמה מופלאה לאמירה שלכאורה מייצגת מציאות חיובית, אך למעשה מסתירה את ההפך. אכן, בעלות הברית סייעו לנתיניהן - אך מספרם של יהודים אזרחי ארה"ב ובריטניה באירופה הכבושה היה קטן מאוד; ובעלות הברית סירבו להעניק מעמד כלשהו ליהודים אחרים. ואילו הסיוע מצד ארגונים יהודיים הוגבל מאוד בשל ההסגר החמור שהוטל על גרמניה, בעלות בריתה והשטחים שכבשה.
עבר עוד חודש, הגיע 22 בדצמבר, וקנדל שלח מכתב נוסף לפרייזר. אמרסון שאל האם ממשלות בריטניה וארה"ב יהיו מוכנות להקציב סכום כלשהו לסייע לפליטים יהודים באירופה הכבושה, וקנדל ציין שיהיו כמובן קשיים איתם יצטרך להתמודד המשרד ללוחמה כלכלית. ויש עוד בעיה: "ממשלת ארה"ב נמצאת תחת לחץ כבד של ארגונים יהודיים, ומשרד האוצר האמריקני [בראשותו של הנרי מורגנטאו היהודי] רואה בחיוב הקצאת מטבע חוץ" למטרה זו. מאחר שעל-פי הסכם בין לונדון לוושינגטון, סיוע כזה אמור היה להיות ממומן בשווה בידי שתי הממשלות, ביקש קנדל לשמוע מפרייזר מה דעתו של משרד האוצר.
אולי דרך שבדיה קנדל צירף העתק של מכתב ששיגר בו ביום לאמרסון, בו ניסה למעשה לחסל את היוזמה. קנדל הבהיר, שכל סיוע כזה יצטרך לעמוד בכמה תנאים ברורים. ראשית, משרד האוצר צריך להסכים לספק את הכסף. שנית, אסור שהסיוע הזה יפריע לתוכניות אחרות לרכישת מזון. שלישית: מי שיקבל את הסיוע במדינה ניטראלית, יצטרך להתחייב להוציא אותו רק למטרות שתאשר בריטניה. והחשוב ביותר: "הטובין שיירכשו יעמדו בתנאי ההסגר", הקובעים מה מותר ובעיקר מה אסור להעביר לאירופה הכבושה.
"תנאי הסגר אלו מגבילים בצורה חמורה את טווח הטובין שניתן להשיג", כתב קנדל, "וקרוב לוודאי שהם ימנעו לחלוטין העברת בגדים. לתנאים הפיננסיים יש השפעות לא פחות משמעותיות". כאשר בדק קנדל לאן ניתן יהיה להעביר את הכסף, הוא מצא שניתן להעבירו לשבדיה - הרחוקה אלפי קילומטרים מהיעדים במרכז אירופה ומזרחה; לא ניתן להעביר אותו כלל להולנד, ואילו העברתו לספרד אפשרית רק במקרים יוצאי דופן. האפשרויות דרך פורטוגל וטורקיה טובות יותר, אך עדיין מצומצמות מאוד.
בכלל, הוסיף קנדל, לפני שמתחילים לחשוב על הנושא - צריך ליצור קשר עם המשרד ללוחמה כלכלית. ויש עוד נקודה עקרונית חשובה: כל סיוע ליהודים ישפיע על "הסכום המוגבל מאוד של מטבע חוץ והכמות המוגבלת מאוד של סיוע שיכולים לעמוד לרשותן של בעלות הברית".
למשרד ללוחמה כלכלית היו הסתייגויות משלו. ב-28 בדצמבר כתב ו"א קמפס לעמיתיו במשרדי החוץ והאוצר וסיים: "תהיה זו תוכנית טובה להתחיל לחשוב על היבטי ההסגר של ההצעה הזאת ועל המכנה המשותף שניתן להשיג [בין משרדי הממשלה]. אולי תוכלו לחשוב על זה ולאחר מכן נשוחח". כך חלפו שלושה חודשים, יהודים מתו מדי יום, ואמרסון הוחזר לנקודת המוצא: צריך לקבל חוות דעת, להתייעץ, לבדוק, להתייעץ שוב ואז אולי יהיה מידע על מה שניתן - אם בכלל - לעשות.
"לא נראה לי שנוכל להתנגד" שנת 1943 יצאה, שנת 1944 נכנסה - ובווייטהול לא מיהרו לשום מקום. פקיד במשרד האוצר היה מודאג שמא משהו ייצא מן ההצעה. "מן ההיבט הפיננסי, לא נראה לי שנוכל להתנגד להקצאת לירות שטרלינג, במיוחד לנוכח הלחץ הפוליטי הגובר על הממשלה לעשות יותר למען הפליטים", אך הוא חשב שאולי מצא מכשול אחר:
"למרות שהסכמנו להתחלק עם האמריקנים 50-50 במימון פעילות הוועדה הבין-ממשלתית [לפליטים], אני לא יודע אם זה בהכרח חל על אספקת מטבע חוץ. אם הממשל האמריקני להוט, מסיבות פוליטיות, לעזור ליהודים הללו באירופה, ואם רזרבות מטבע החוץ שלו גדולות בהרבה משלנו, אולי נוכל להציע שהאמריקנים יספקו את מטבע החוץ הנחוץ לעשות מה שניתן תחת מגבלות מדיניות ההסגר, שכן הרזרבות שלנו כה קטנות. אנחנו נמשיך כמובן לספק בשטרלינגים מחצית מהמימון לפעילות הוועדה". כלומר: שהאמריקנים יתנו את הכסף; אנחנו מוכנים לתת לירות שטרלינג - שכמובן לא היה להן שום שימוש באירופה הכבושה.
קשה לדעת מתוך מסמכים אלו כיצד הסתיימה הפרשה המביכה הזאת. אולי מה שנאמר במכתבו של משרד החוץ הבריטי לבנקל ב-30 בינואר 1944 - דהיינו, ארבעה חודשים לאחר שפנה לראשונה בנושא - מסכם את הדבר המעשי היחיד שנעשה. הבריטים הציעו להודיע לאמרסון, כי ניתן יהיה להעמיד 300,000 פרנק שווייצרי לרשות הצלב האדום כדי לסייע ליהודים בשטחים הכבושים.
גולדמן דיבר על יוזמה של 10 מיליון דולר; בריטניה הציעה לתת הרבה פחות. ומה שהרבה יותר משמעותי: העברת הסיוע דרך הצלב האדום, משמעותה הייתה שקטנים הסיכויים שהוא יגיע ליהודים. גרמניה סירבה לאפשר לצלב האדום לטפל ביהודים, למעט ההצגות שעשתה עבורו בגטו טרזין וב"מחנה המשפחות" באושוויץ אליו הועברו יהודי טרזין, ושם חוסלו לאחר שהצלב האדום ביקר אותם ויצא מרוצה.
אבל אולי לא היה צריך מלכתחילה לצפות ליותר מדי. נחזור לאותו מכתב ב-1 באוקטובר 1943, בו פתחנו. המשפט האחרון של בקנל במכתבו לאמרסון היה: "אני מבקש להצהיר שההתקדמות בנושא יוצאת מן הנחה שממשלת גרמניה לא תפיק שום תועלת מביצועו של פרויקט כלשהו". בתירוץ הזה ניתן היה כמובן לחסל מראש כל פעילות שהיא, שהרי תמיד נטען שגרמניה מפיקה תועלת מכך שבגדים, מזון ותרופות מועברים ליהודים - ופותרים אותה מהצורך לדאוג לאלו שבאותה שלב נותרו בחיים בעיקר משום ששירתו בעל כורחם את מאמץ המלחמה הנאצי.