ב-10 באוקטובר 1944 - כאשר אירופה הלכה ושוחררה, וממדי השואה הלכו והתבררו - שלח הבנק המרכזי של דרום אפריקה מברק לבנק המרכזי של אנגליה: "ארגוני רווחה יהודיים שקיבלו אישור להעביר 2,000 ליש"ט לחודש לשווייץ, מבקשים להגדיל את הסכום ל-3,000 ליש"ט. הם שואלים גם אם ניתן לבצע העברה דומה לסיוע מאורגן בצרפת, או במישרין או דרך הג'וינט באלג'יריה".
זה היה כל הסיפור: 1,000 ליש"ט בחודש. אבל לפקידים הבריטים היו הסתייגויות. והם השתמשו בתרגיל העתיק ביותר בספר כדי למסמס את העסק: סחבת, מלווה בהבעת תמיכה מן השפה ולחוץ - שמאחוריה הצבת מכשולים ובעיות על כל צעד ושעל.
תשובתו של Bank of England ניתנה רק ב-2 בנובמבר. לגבי שווייץ - חיובי, כי משרד החוץ בדיוק ניסה לשכנע את ברן לקלוט יותר פליטים יהודים. לגבי צרפת - "אנחנו צריכים לסייע, בתנאי שנקבל ערבויות שהכסף ישמש למטרות חיוביות". מה זה "מטרות חיוביות", מי יגדיר אותן ומי יוודא שזה מה שמתבצע - כל זה לא נאמר באותה תשובה, מה שמשמעותו כמובן שניתן יהיה לגרור את העסק עוד הרבה זמן רק בבירור של הנקודות הללו.
ליצור קשר באמצע מלחמה תקיעת המקלות בגלגלים לא נגמרה כאן. הדרך הנכונה, המשיך הבנק המרכזי בלונדון, היא שממשלת דרום אפריקה תייעץ לארגונים היהודיים המקומיים ליצור קשר עם הוועדה הבין-ממשלתית לפליטים, כדי לברר היכן ובאיזו צורה יוכלו לתרום בצורה המועילה ביותר.
יש לזכור, כי אנחנו מדברים על אמצעי תקשורת של שנת 1944 בעיצומה של מלחמת עולם. אם שולחים את יהודי דרום אפריקה לדבר עם ועדה שמקום מושבה בלונדון, משמעות הדבר היא שיידרשו ימים לא מועטים רק להעביר את המסרים בין הצדדים. נניח שיידרשו רק שלושה-ארבעה מכתבים מכל צד; זה לבד יכול לקחת כמה וכמה שבועות.
השיטה הזו נמשכה כאשר הועלתה כעבור שלושה חודשים בקשה נוספת. ב-15 בפברואר 1945 שלח פקיד ממשרד האוצר מזכר לעמיתו מהמשרד ללוחמה כלכלית, עם עותקים למשרד החוץ ומשרד המושבות (מה שכמובן הבטיח עוד סחבת), בעקבות שיחת טלפון שקיימו השניים. וכך נאמר במכתב:
"הבנק של אנגליה קיבל מברק מהבנק המרכזי של דרום אפריקה, ובו התבקש להביע את דעתו על בקשת מגבית המלחמה של יהודי דרום אפריקה, לקבל רשות להשתתף ברכישת חבילות מזון ליהודים עקורים במחנות ריכוז באירופה, באמצעות העברת 5,000 ליש"ט לרב הראשי של שבדיה. את היוזמה כנראה העלה הקונגרס היהודי העולמי בניו-יורק, ונאמר שהיא קיבלה את אישורן של הרשויות בארה"ב ובשבדיה.
"מבחינת ההיבט של הפיקוח על המטבע, אנחנו לא רוצים להביע דעה נגד הבקשה הזאת, אבל אין לי ספק שיש לך מה להגיד בנושא. ההצעה הזאת נראית דומה מאוד להצעה באותו סכום שהעלתה החטיבה האירופית של הקונגרס היהודי העולמי, לגביה התכתבת עם מיס פילוק בינואר. לדעתי פרטיה של בקשה זו עדיין נמצאים בדיון. אני מציע שהבנק של אנגליה ישלח תשובה מקדמית לבנק המרכזי של דרום אפריקה, בה יסביר שייתכן שיידרש זמן מה לבחון כאן את הנושא".
שמישהו יתנגד במקומנו שוב מדובר על סכום זעיר - לא יותר מכמה עשרות אלפי ליש"ט בערכים של היום - אך שוב הפקידים בווייטהול נזעקים. מה אנחנו רואים במכתב הזה? שמשרד האוצר לא רוצה להתנגד, אבל הוא מצפה שהמשרד ללוחמה כלכלית יעשה את זה בשבילו - ואולי גם משרד החוץ ומשרד המושבות, שהיו באופן מסורתי לכל הפחות אדישים לגורל יהודי אירופה. שמשרד האוצר חושד שמנסים לעבוד עליו ומגישים שוב בקשה שכבר נמצאת בדיון.
אנו רואים שהבקשה הקודמת נבדקת מזה חודש ואין סימן לכך שהבדיקה תסתיים מתישהו בקרוב, אם בכלל. שממשלות ארה"ב ושבדיה מוכנות לעזור - אבל ממשלת בריטניה מחפשת דרכים למנוע את הסיוע. ואולי הכי מקומם: שקורבנות השואה מכונים "עקורים במחנות ריכוז", תוך התעלמות מוחלטת מכל מה שהיה ידוע היטב באותה עת על גורלם של יהודי אירופה.
המינוח הזה אינו סתם עניין של חוסר רגישות. הוא מלמד גם על צורת החשיבה: אלו הם עקורים המוחזקים במחנות ריכוז. נכון, מן הסתם זה מאוד לא נעים ואולי אפילו נורא, אבל יש עוד מיליוני פליטים שנעקרו מבתיהם ועוד מאות אלפים שמוחזקים במחנות ריכוז. לאמר: אין שום דבר יוצא דופן במצבם של שרידי היהודים במחנות הנאציים. ואם אין שום דבר יוצא דופן, אין סיבה לפעול בצורה אחרת מכפי שעשינו עד עכשיו, כלומר: לא לעשות דבר.
