שולמית לפיד כתבה, ושפרה מילשטיין ביימה מתוך מבט שונה מכל ההפקות הקודמות של מחזה זה, בקאמרי ובהבימה. עמוד התווך של המשפחה שהאב נטש אותה גם הוא, היא האם. כעכבישה הטווה את קוריה סביב קורבנותיה, כך שתי הבנות של האם המיוסרת, חיות כמו אסירות, ללא אפשרות לצאת כרצונן ולחיות את חייהן. כי האם, בלשון חדה ותוקפת, לא משאירה בידן ברירה אחרת. דמות של אימא המוכרת לכולם, מהחיים, מהסרטים ומהתיאטרון.
סלע המחלוקת ומה שמפרק את התא המשפחתי הזה הוא התנגדותה של האם לחתום על ההסכם לפינוי הבית החרב, ולקבל במקומו דירה חדשה. אחת הסיבות לכך היא האובססיה שלה שבעלה עוד יחזור אליה יום אחד, ולכן - מה יהיה אם הן לא תהיינה בבית, שייהרס? כמו מיסיס האווישם בספורו של דיקנס "נועד לגדולות", כך גם טוני מחכה לבעלה כשהיא לבושה בשמלת הפאר היחידה שיש לה, ועוטה את הרביד שקנה לה בעלה בתקופת חייהם המשותפים. חיה באשליות.
יעל ברנפלד, שחקנית בעלת רקורד קלאסי מרשים במיגוון הצגות בתיאטרון הרפרטוארי, היא טוני, האם, שהודות ליכולת הדיבור בטון רך ונעים, נשמעת פחות דורסנית לכאורה, בעוד אמירותיה יכולות להרוג פיל. היא מפנקת את בתה הצעירה ומכבירה עליה מחמאות, בעוד את הגדולה, הנבונה והמוכשרת היא מדירה מחום ורגש. הבת הקטנה (אביה ברוש) אלינור, שמשום מה בוטא שמה בהצגה כ"אלנור", יפה, חמודה, עם ליקוי קל בדיבור, הכולל השהייה באמירה. האם, טוני, יושבת לה חזק על סדר היום, לא מאפשרת לה ללכת ללמוד ולהשיג מקצוע ועצמאות, ודורשת ממנה לשבת ולהקריא לה את סיפור "המחרוזת" של גי דה מופאסן. כדי לשכוח את המתרחש סביב ואת הקץ שיגיע. היא רוצה את הגורים שלה לידה כל העת וכן לשמור על הקשר לתרבות האירופאית. כשהאחות עליזה רואה את אלינור משוחחת עם בחור, ומגלה לאם - האם נתקפת בחרדה ומשתדלת להשמיץ את כל הגברים בעזרת הקונבנציות הידועות: כולם רוצים מנשים רק דבר אחד, ואח"כ - זורקים אותן.
ישות אחת עליזה לעומת זאת (עירית סופרן) מדרבנת את אחותה לצאת עם הבחור ולהתחיל לחיות. אבל העכבישה לא מניחה לצאצאיה אפשרות כזאת. ואף על-פי כן, חרף העכבות שגורמת האם לבת, היא יוצאת מהבית כדי להיפגש עם הבחור לטיול של 3 ימים. אלא שהוא לא חיכה את כל פרק הזמן שהיא השתהתה עם האם, ונסע.
אלינור מתביישת לחזור הביתה ללא הטיול, מטלפנת לאביה בחיפה, מה שהיה בבחינת טאבו בעיני האם, ונוסעת אליו. בחוזרה הביתה, כדי לכסות על האמת, היא מספרת סיפור מלא דמיון על מה שעבר עליה, עד שקשה להבחין בין האמת והמציאות. הדרמה מגיעה לשיאה כשהבנות לא נכנעות לשגעון של האם, וגם היא נאלצת לחתום על מסמך הוויתור על הבית. כך בא הקץ לחלומות ההזויים של האם, ותחילת יציאת הבנות לחופש מנטלי וקיומי מהמעצר שהיא הטילה עליהן. התא המשפחתי מפורר לגמרי, והמציאות חודרת אליו על כל הטוב והרע הגלומים בתוצאה.
משחקן של שלוש השחקניות מבריק, הודות לבימוי המוקפד של שפרה מילשטיין. וכן גם מעיצוב הבמה המקורי של מירב למפרט בוקאי, כשהבמה הגדולה והקהל מתמזגים לישות אחת, ורק מחיצה (שהציור עליה נפלא, ונוצר גם הוא בידי מעצבת התפאורה והתלבושות הצעירה המחוננת) מבדילה בצידה השמאלי של הבמה בין חדר המגורים ושאר חלקי הבית. קופסאות הקרטון הפזורות מסביב מבטאות את האירעיות של שהותן שם, כשקולות הבולדוזר כבר נשמעים מתקרבים לביתן. אלו מעצימות ומדגישות את הקץ הבלתי נמנע הקרב ובא.
סיפורה של שולמית לפיד שהוא כה ישראלי ושורשי, ומחייה את תקופת שנות המדינה הראשונות, מכיל תמהיל של שורשים ישראלים מובהקים, יחד עם תרבות אירופאית, משם הגיעו ההורים בהצגה ובחיינו, ושקשה היה להם להסתגל ללבנטיניות שבארץ, שנרמזת בעזרת המוזיקה שהבת כה אוהבת לשמוע. שתלטנות האם על כל מוצא פה של הבנות, או כל מהלך ועשייה שלהן - זו בעיה אוניברסלית, לא רק מקומית. מה שנוסך גם הוא את הפן הבינלאומי במחזה. ומה שמזכיר את פסלה של לואיז בורז'ואה ב"טייט מודרן", של "העכבישה" הענקית, שהייתה תלויה מעל אכסדרת המוזאון, מגובה של שלוש קומות. ראיית האם כעכבישה, לא בלעדי רק לשולמית לפיד ולבימאית שפרה מילשטיין. הנושא חוזר בספרות ובאמנות אין ספור פעמים.
ההצגה "רכוש נטוש", ריאליסטית כמות שהיא, ישראלית במהותה, מכילה גם קטעים דמיוניים, גם הקשרים תרבותיים אירופאיים, ובסך-הכל היא יצירה שכל צופה בה ייסחף לנושא, לביצוע וללקח שהיא נושאת עימה. מומלץ בכל פה. וברכות לעירית בת ים, שאימצה את תיאטרון "נוצר" כתיאטרון הבלעדי שלה, עם אולם משלו בהאנגר המצוי באזור התעשיה של בת ים, עם שפע חניה וקבלת פנים מלבבת, תמיד.
