זוהי חוויה מרעננת ומחדשת. בעוד כל התיאטרונים הרפרטוארים נאלצים מטעמי הישרדות לרדת לטעם של הקהל העממי, בהעלאת קומדיות, וחזרות נשנות עד לזרא של חנוך לוין - הרי באוניברסיטת ת"א, בה נושא הפקת ההצגות תם מבחינתה, אלא אם כן זוהי הפקה של מסיים התואר השני לבימוי, כשכל נטל ההפקה עליו. הוא צריך למצוא ספונסרים, לארגן את ידידיו הטובים מקרב המשובחים שביוצרים, כדי להעלות את פרויקט הסיום שלו. וככה אנו, הקהל, יוצאים נשכרים, בעוד תלמידי החוג נידונים ללמוד על תיאטרון ולא איך עושים תיאטרון.
סמואל בקט, מבכירי המחזאים של אמצע המאה ה-20, אירי שכמו כל הגווארדיה של גדולי המחזאים מכל אירופה אז, פאריס הייתה עבורם המרכז, שקנה את עולמו בפנתיאון של התיאטרון עם מחזהו "מחכים לגודו" - מעצים את נושא היאוש וחוסר התקווה במחזהו "סופמשחק". מחזה לכאורה אבסורדי, מעצם שיוכו לזרם תיאטרון האבסורד, אך הוא כה קיומי, כה ריאליסטי במסר שלו = שמרגע שאדם נולד - הוא חי על זמן שאול בציפיה למוות.
המחזה, כפי שביים אותו מרטין מוגילנר (המסיים תואר שני בבימוי, עם כל הוותק של 20 שנות בימוי) מרתק וקצבי, חרף הנושא הכביכול "כבד". אם נסכים שכולנו נידונו בעצם למות באיזו שהיא נקודת זמן לאחר היוולדנו - הרי שייקל עלינו לקבל את המתרחש בהצגה.
בתוך חדר מעוצב של שלושה קירות היוצרים כעין טרפז, שמתרחב כלפי הקהל, עליהם מצוירת דלת שלעולם לא תפתח, וחלונות כנ"ל. גם הכלב, המוזכר בעלילה - הוא רק ציור על הקיר. גיבור המחזה - האם, יושב על כסא גלגלים בגלל אי-יכולתו להשתמש ברגליו, ומרכיב משקפי שמש בגלל עיוורונו. עיצוב במה נפלא זה מזכיר באופן מוחלט את ציוריו של פרנסיס בייקון האנגלי, שגם בהם דמות האדם המיוסר כלואה בחדר טרפזי, בו הוא כלוא עם כל יאושו. האם ייתכן שהמנחה של מעצבת התפאורה והתלבושות מריאלה פיבניקה היה כנראה במבי פרידמן? כי עיצוב במה כה מוחץ ובעל אמירה - לא נראה לעיתים קרובות, אם בכלל.
האב המתחנן עוזרו של האם, קלוב, סובל מחוסר יכולת לשבת, גם זה גזר דין משמיים עמו הוא צריך לשאת את היסורים על גבו. הדיאלוגים בין השניים, הם מלאכת מחשבת של טקסט, שגם אותו תרגם הבימאי מרטין מוגילנר. המשפטים לרוב קצרים, מתומצתים וחודרים. רק במונולוגים שזוכה להם כל אחד מארבעת המשתתפים יש כעין עלילה, בה הוא פותח את סגור לבו עם מבט לאחור. שתי הדמויות הנוספות במחזה הם הוריו של האם: האב המתחנן למשהו לאכול, אפילו רק ביסקוויט שהוא מזון לכלבים, או שזיף מסוכר, שאינו זוכה לקבלו לבסוף. לך תעשה דילים עם השונא שלך, גם אם הוא יוצא חלציך. במקום השחקן הוותיק המופלא לופו ברקוביץ' בתור אבי-האם, שנפלה עליו בעית בריאות, הוצב יוסי סגל, שעושה את תפקידו כפי שמצופה ממנו. מתחנן, מושפל ומעורר רחמים. אמו של האם, נאל, היא טרייסי אברמוביץ' היפה, עטורת תפקידים של יפה, מלאת חיות וטמפרמנטית כפי שראינו אותה בשנותיה ביידישפיל. כאן, השתדלו להסתיר את יופיה והזקינו אותה עם פאה כסופה, אך עם כל זאת, הקסם שלה ניכר גם כאן. היא זאת שמקבלת את הדין עליה, ויודעת, מעצם שהותם שלה ושל בעלה בתוך ארונות קבורה, שלעיתים נפתחים ואז מתגלה פלג גופם העליון - שהסוף קרב ובא. היא מקבלת זאת בלי לרטון כמו בעלה.
לב ברודנסקי, שחקן צעיר ומוכשר ביותר, שלצורך ההצגה גילח את ראשו, ונראה דומה ליגאל נאור, הוא בעל קול חזק ויכולת דרמטית מרשימה. כך שגם בתור עיוור וחסר יכולת לנוע על רגליו - הוא הדומיננטי מבין הארבעה, ממלא באדנותו את כל הבמה, ושולט בכולם ללא מצרים מתוך הסמכות והכריזמה הנובעים ממנו. הוא לב ההצגה והעוגן המרכזי שלה. לצידו המשרת קלוב - ארם רבינוביץ, בוגר אותו מחזור של ברודינסקי ב"ניסן נתיב ת"א, ממלא בכאב כבוש, בשפיפות קומה ובהכנעה שקטה את תפקיד המשרת החייב לסבול את כל שגיונותיו ורצונותיו של הבוס העיוור. משחקם של השניים ממחיש עד כמה ענין המעמדות לא חולף וממשיך להתקיים גם אם האדם כלוא בחדר אטום, לקראת סוף הדרך.
המוזיקה הכה יוצאת דופן ומקורית שנכתבה ומבוצעת על-ידי אבשלום אריאל, ומבוצעת על ידיו מאחורי הקלעים בגיטרה החשמלית ועל-ידי יוקי אישיזקה בכינור - משמשת כקול נוסף לארבעת קולות השחקנים, ויוצקת במחזה אלמנט קיומי נוסף בעל משמעות טראגית.
כמו בהפקות מחזות רבים אחרים באוניברסיטה, הקהל לא יושב באולם הגדול והיפה, אלא חולק את מקומו על הבמה הגדולה של אולם גילמן 120, וברגע הסיום - ניתך מלמעלה מסך שבתוך שניה מסיים את המחזה כמו במהלומה אחת.
ההצגה עולה בתמיכת שגרירות אירלנד וקרן אלה דן ז"ל.
בימוי מושלם ומרענן לעומת הפקות אחרות שעלו בארץ, משחק מבריק של השחקנים, במיוחד של לב ברודנסקי. סוף-סוף משהו איכותי ללא רצון למצוא חן בעיני הקהל העממי. איכות לדוגמא.
