לכאורה - סיפור של אחד מהנודעים בסופרינו. אבל במהותו, המחזה הוא כעין "רומן למשרתות" עם סוף טוב. אך חרף בימויה של שיר גולדברג ועיבודה של שחר פנקס, התוצאה המהנה לוקה בחסר. עיצוב הבמה המרומז והצנוע של שני טור, מזכיר הפקות של בית ספר למשחק. במיוחד הקטעים בהם השחקנים בעזרת חלקי מכונית כמו דלתות ופנסים, מסמלים מכונית נוסעת. ילדותי ותמים מדי. לעומת זאת, התלבושות שעיצבה נטשה טוכמן פוליאק היו הולמות את רוח הזמן.
מאידך-גיסא, השימוש בשחקן משובח וכוכב קולנוע וטלוויזיה כמו רן דנקר כ"גבריאל" (ובנו של כוכב הקולנוע והבמה של "הבימה" אלי דנקר), וכן נוכחותם הרעננה וחסרת הגבולות בהחצנת הרגש והמשחק של שני בוגרי סטודיו יורם לוינשטיין - כמו שפי מרציאנו כ"נעים", הנער הערבי שמתאהב בבתו של בעל המוסך,עם חיתוך דיבור אותנטי, וכן עודד אהרליך כפועל במוסך, כחייל וכג'מאל - מאירים את הבמה בנוכחותם. כך גם דבורה קידר הוותיקה, כסבתו של גבריאל, שראויה להערצה על כל תפקיד שהיא עושה, ושווה אלף אחרות.
יגאל שדה, שחקן מחונן עם קול נפלא, כבעל המוסך- אדם, שלאחר שהמאהב של אשתו אסיה (הילה פישמן) נעלם, נכנס לאובססיה כדי למוצאו, בגלל רגשות אשם על שהמריץ את הצעיר להתגייס למלחמה ומאז נעלמו עקבותיו. יגאל שדה נותן תחושה שמפאת מעצורים כל שהם לא מציג את מלוא יכולתו בצורה משוחררת. כך אסנת פישמן הנאה כרעיתו, אף היא נוקשה וקרירה גם כלפי בעלה. הבחור הצעיר והיפה, גבריאל, שהגיע מצרפת כדי לסדר את נושא ירושת סבתו, (אך היא עדיין לא מתה) מקרין כלפי אסיה חום ולהט התשוקה, בעוד שממנה נושבת רוח אחרת. אולי הסיבה היא מאמץ היוצרות להיצמד לכל שפע האירועים והפרטים בבת אחת, עד כי מרוב עצים אין רואים את היער...אולי בידי בימאי ומחזאי אחרים היה המחזה מקבל יותר חיוניות וצבע. כי הסיפור נחמד, אף כי צפוי, והשעתיים של ההצגה עוברות ביעף ובקלילות.
הבחירה בהילה שלו, שחקנית צעירה אך מבטיחה, שהפולקעס העגלגלות שלה מהוות נושא להתלקחות יחומו של העוזר הערבי הצעיר של אביה, לא בדיוק משכנעת. אולי כי הסצינות ביניהם שטחיות וקצרות. עמוס בוארון כאביו של נעים, כקצין וכפועל במוסך של אדם, עושה את מלאכתו כראוי. במיוחד כקצין.
נראה שכמו בהצגות רבות שהתבססו על עיבודי ספר נודע, והכשלון רובץ לפתחן - הרי גם כאן לא השכילו היוצרים להתגבר על המכשלה, ולעשות מספרו רב הנפתולים של א.ב. יהושוע את המטעם המתוכנן. כך שגם המוזיקה הנפלאה של שלמה גרוניך לא יכלה לחלץ את העגלה מהבוץ.
לסיכום, הצגה עממית, נראטיבית, בלי פילסופים, כשברקע מהדהדת מלחמת יום הכיפורים, תוך תאור דמות הערבי כחמוד וחיובי, וקלישאות ממין זה. קל לעיכול ללא בעיות.