במשך שנים התעצבן סשה קריינדלין למראה השימוש הלא נכון בווידאו על מסך ברקע הבמה בהצגות. עד שקם ועשה מעשה כשביים ועיצב את התפאורה בהצגת "הלוך ושוב" בתיאטרון "גשר". קריינדלין הצעיר יצר בבימויו שפת במה חדשה, המשלבת את הסצינות המצולמות ומוקרנות בו-זמנית עם המתרחש על הבמה, ויוצקת אותן למיקשה אחת. התוצאה - מהפנטת. שילוב הקולנוע והתיאטרון ליצירה אחת מרחיב את היריעה ומעצים את החוויה. מתוך הקהל מגיח אל הבמה בחור, שקול מלמעלה קורא לו. "מי אתה- אלוהים?" הוא שואל, אך הלה לא משיב,אך בכל זאת, לבסוף עונה - "כן". מסתבר, שהבחור נבחר לתפקיד השייט שמעביר בסירה מגדה אחת לעבר השני את אלה שמתו, מממלכת החיים אל ממלכתו של הדס, אל השאול. האמונה בחיים שלאחר המוות וקיומו של העולם הבא - נטועה בלב כל מאמיני הדתות למיניהן. כך שאי- השימוש בשמות מהמיתולוגיה, ובשמות בכלל, מלבד בסוף, יוצר משהו שאינו קשור לזמן או למקום כלשהוא. משהו נצחי וללא גבולות. האדם שמיועד להיות השייטֿ, השחקן פאולו אדוארדו מואורה בהופעת בכורה בתפקיד ראשי ב"גשר", מפגין יכולת משחק ווירטואוזית, וכובש את הקהל בטמפרמנט ובחיוניות שלו. מה שכה מנוגד לשלוות הרוח של שתי הנפשות המתות שעומדות בשער, והן שמקבלות אותו לעבודה ומנחות אותו רק להעמיס על הסירה, ולשוט מפה לגדה השנייה, ובחזרה משם לפה. הטקסט שכתבו ועיבדו סשה קריינדלין ורועי מליח רשף, במשפטים קצרים, מושחזים וקולעים, גורם להרבה צחוקים בתיבול ההומור ומנטרל את העוקץ מהמצבים הלכאורה סופניים ועצובים. שתי מקבלות הפנים הנאות, בשני קצות הבמה, עוטות תלבושות הזויות ומעוטרות בנוצות, רות רסיוק - הקומית בין השתיים, ואירית דקל-בעלת חיתוך הדיבור הבהיר והברור להפליא, שגם מנגנת על משור וגונג לאורך כל ההצגה, מערות גם הן להצגה הומור בטקסטים שלהן ובתנועה של רסיוק. שלבי הקבלה לעבודה והתחלתה לא קלים לבחור, שבסה"כ רצה להרוויח את לחמו ביושר, אך נבהל מהתפקיד שהושת עליו. סשה קריינדלין העמיד מסך חצי שקוף בין הקהל לבין המתרחש על הבמה, כך שהסצינות המצולמות בטשטוש גם הן, מתמזגות עם הדמויות הלא מוארות דיין שעל הבמה, והכל מתאחד ומתמזג לאחדות אחת. וכשעבודת השייט מתחילה - מופיעים בצילומים כמה שחקנים משובחים מ"גשר" כדמויות משנה אותן מוביל השייט אל סוף הדרך - חיות בפתיחת המחזה, או מתות בקטעי השייט, כמו גור קורן (הבימאי המחונן בהפקות שונות של גשר), ויטלי פוקס השחקן המאד מרשים, רכישה חדשה יחסית ומוצלחת של גשר, ואסי דיין בסצינה שהוא עצמו כתב, (בה הוא גם מצטט משפט שלקוח משירם של הגששים מתוך הסרט שכתב וביים דיין "גבעת חלפון אינה עונה": תן לשים ת'ראש על דיונה". בסצינה האוטוביוגרפית שלו הוא מתאר את השלב הבא שלו במעבר לארץ המתים. כשצולם הקטע, אסי דיין לא ידע שניבא בו את הקץ הקרוב של עצמו. הסצינה מטלטלת ונוגעת ללב כל, ועצם קיומה בהצגה יוצר ממנה תיעוד של מצב פנטסטי-דמיוני זה. בהמשך, רואים בצילומים את חברתו של השייט שנפטרה, המביאה אליו כירושה במציאות, על הבמה, את בתה הצעירה. לוסי דובינצ'יק המקסימה והנהדרת עושה את שני התפקידים, (מלבד היותה עוזרת הבימאי) וגורמת להיפוך כל המצב, כשהשייט מחליט לקחת על עצמו את הטיפול בילדה, ולחזור לארץ החיים, על-פי צוואתה של חברתו ז"ל. כל זה מלווה במוזיקה מרגשת מקורית שכתב איגור קרוטוקולוב, וערכה שירה ארד. חבל רק שחסרה תאורה מלמטה, כך שרק פדחת הראש של השייט נראתה, ונוצרה החמצה של כל האכספרסיה המופלאה של פאולו מואורה. בנוסף, היות התאורה סטטית ללא פולואפ לפי תנועת השחקנים, גרמה לחלקים אפלים על הבמה, בהם חסרה הוויזואליה של הבעות פני השחקן, במיוחד בעת שנע בהמון טמפרמנט על כל חלקי הבמה.. אך כל זה לא יכול להוריד מעצם החוויה הקומית-מקברית-פנטסיונית, שמעבירה אותך לעולם אחר. האלמנט המיתולגי נמסך בעיבוד העכשווי, והשילוב הייחודי הזה של הווידאו והתיאטרון בהצגה מהווה תפנית, חידוש ושידרוג של עולם התיאטרון כאן. לרוץ לראות.