השופט: דוד גדעוני, בית משפט השלום בבית שמש המועד: יום ראשון, 9.3.2014, שעה 9:00 הנושא: קדם משפט "בוקר טוב, רבותי. מה זה, כולם פה? מי נשאר בצפון?", תוהה דוד גבעוני למראה המתדיינים היושבים באולמו הקטן. "אני זוכר אותך - בפעם האחרונה ישבת בספסל האחרון", הוא פונה לאחד מהם וניגש מיד לעניין: "לא התחדש הרבה, הוגש כתב הגנה, כתב תביעה היה כבר אז. ניסיתם לדבר? אתם רוצים לשתף אותי? זה תיק שלא טוב לנהל אותו, לא טוב לשני הצדדים".
מדובר בשכנים ותיקים החלוקים על השימוש בשביל שבין שני משקיהם. גדעוני בקיא היטב בפרטים, מסביר לצדדים באורך רוח את דעתו ולבסוף קורא לעורכי הדין להתקרב לדוכן: "עשיתם שרטוטים מעולים", הוא אומר ושלושתם מעניינים בהם. לנתבעים יש הצעה, גדעוני תחילה לא יורד לסוף דעתם, אך כעת הוא מבין: "מסבירים לי לאט, אני תופס מהר. זו הצעה שיש בה יותר היגיון. בסוף אני מבין".
גדעוני מסביר לתובעים את ההצעה, לפיה השביל יזוז ושני הצדדים יתחלקו בו: "שביל הכניסה יהפוך לכזה, שלא כל צד נוסע בו על שני גלגלים, אלא נוסעים כמו שצריך". עורך דינם של התובעים משוחח איתם ליד הדלת וגדעוני מעיר: "אין לי בעיה שתמשיכו, אתם יודעים שאני לא פורמליסט", ומסמן בידו שינמיכו את הקול.
לא פורמליסט - עד גבול מסוים. כאשר מתחילה מהומה, גדעוני דופק בידו על הדוכן: "רבותי, אני מוכן לעזור לכם לפתור את זה, אבל אני לא מוכן שזה יהפוך למגרש כדורגל". הוא קורא לנתבע, "הרעיון שלך זוכה לאוזן קשבת, התחלת טוב", מסביר מה ההסתייגות של התובעים וממשיך לשוחח. אבל שוב, לא לעבור את הגבול: "רבותי, רבותי! בנחת. כן - כן; לא - לא". גדעוני מעיין במפה, נכנס לפרטים ולבסוף מורה: "טוב, למקומות".
"מה קורה אצלכם בליל הסדר" כעת - לעניין: "בעיני, הפתרון הזה הוא פתרון טוב לשני הצדדים. צריך לבדוק בשטח שהוא ישים. אני לא רוצה להכביר עלויות. אתם [התובעים] תבדקו מבחינת המפות שלכם אם הפתרון שמוצע אפשרי, ואז נתחיל להתקדם. אם לא, ימונה מודד מוסכם על-ידי בית המשפט. למה לא?", שואל גדעוני את אחד הנתבעים שהניד בראשו. הלה משיב: "אין לי בעיה" ובאולם פורץ צחוק. גדעוני: "אני מבין שתנועה כזו היא לא". נתבע אחר: "הוא מתכוון שאין בעיה".
הצדדים מתווכחים כיצד לבדוק את המצב בשטח וגדעוני תופס את ידיו בראשו: "משפחת אבוקרט, בפעם הבאה שתדברו - עלות המודד תהיה עליכם. זה 3,000 שקל. אני מנסה לעזור לכם. הדיון לא מתנהל כמו בבית המשפט, זה לא פורמלי, אבל צריך לשים את הגבול". גדעוני מכניס לפרוטוקול את ההסכמות, ואז דן שוב מחוץ לפרוטוקול מה יקרה אם יגיעו ואם לא יגיעו להסכמה. יש שם בית שעלול להפריע, ואז "נעשה את זה כמו עם הפלשתינים" בחילופי שטחים. הנתבעים מתווכחים ביניהם וגדעוני מתערב: "משפחת אבוקרט, אני לא מקנא מה קורה אצלכם בליל הסדר!".
לבסוף פונה גדעוני לעורכי הדין, שהתלוננו בתחילת הדיון על אי-גילוי מסמכים: "בתרחיש הבלתי סביר בעליל בבתי המשפט, שהתיק הזה לא ייגמר בהסכמה - את ענייני הגילוי לגמור בהסכמה. לא להגיע אלי שוב ככה. אני אומר את זה לשניכם. לא נכנסתי לצדדים המשפטיים, למרות שלצערי ביליתי בשבת לא מעט זמן בקריאת פסיקה בנושא. לשניכם עדיף לגמור את זה בפשרה".
"אי-אפשר לפתור בהתעלמות" הקליינטים הבאים הם שני בני נוער שהזמינו מסיבה ולא שילמו את מלוא התמורה. כאשר מחכים לעורך דינו של התובע, נכנס גדעוני בלא גלימה: "אתם רוצים אולי לדבר ביניכם? אתם מודים שאתם חייבים לו 900 שקל, הוא לקח את זה לבית המשפט, מגיע לו גם הוצאות". אבל הוא ממש לא מאושר מאיחורו של עורך הדין: "עוד מעט ההוצאות שאני אטיל לא יהיו שוות [לתובע] את הדיון. הדיון צריך להתחיל ב-10:30, אין סיבה לעכב את הדיון הבא".
בשעה טובה מגיע עורך הדין, גדעוני שוב מציץ מלשכתו מסמן לו על שעונו - "זה לא בסדר" - וממשיך לקדם פשרה בעומדו ליד הדלת: "תדברו ביניכם. זה לא תיק שאני בטוח שמגיע פיצוי מוסכם. הם [הנתבעים] לא היו צריכים להביא אתכם לבית המשפט. הם היו צריכים לשלם את זה קודם. מגיע לכם משהו על הוצאות משפט - תסכמו את זה במתווה הזה. אני נותן לכם שלוש דקות".
למרות שהעסק פשוט מאוד, אין הסכמה וגדעוני פותח את הדיון תוך בקיאות מלאה בפרטים. "900 שקל לא שולמו, לא יכולה להיות מחלוקת שצריך לשלם אותם. אני מבין שהעסק לא הלך לשביעות רצונכם; זה לא משנה". לבא-כוחו של התובע יש טענות על העדר כתב הגנה, אבל גדעוני מגיב מיד: "אם אתם רוצים לדקדק - אף אחד לא עמד בתקנות. אני יכול למחוק את כל התיק הזה. אני לא רוצה להתעסק בפרוצדורות, אני רוצה לעזור לכם לגמור את התיק".
יש לו לקח לנתבע בן ה-18: "מר בלר הצעיר צריך להבין שאי-אפשר לפתור דברים בעולם הזה בהתעלמות [מפניית התובע]. המשמעות היא שמר בן-חור היה צריך לקחת עורך דין ולהתעסק בזה, וגם את זה אתם צריכים לשלם. נדמה לי שהפתרון הנכון הוא הסכמה על השבת ה-900 שקל ולהשאיר לשיקול דעתי את ההוצאות, שבעיני מגיעות לכם.
"תטענו בשלוש דקות כמה מגיע לכם, תטענו אתם למה זה צריך להיות פחות. בעניין הזה צריכים להיות הגיוניים. מבלי לפגוע באיש, נניח שמר בן-חור היה מעדיף לא להעסיק את עו"ד נסים אלא את
רם כספי. שכר הטירחה צריך להיות פרופורציונלי לתיק". אחרי עוד קצת ויכוחים מצד בא-כוחו של התובע, הצדדים מסכימים, גדעוני מכניס זאת לפרוטוקול ומדגיש: "הטענות לגבי ההוצאות - בק-צ-רה".
"זה 2,500 שקל על תיק של 5,000" בא-כוחו של התובע מגיש את הסכם שכר הטירחה, גדעוני מעיין בו בתשומת לב ושואל האם מדובר על התיק כולו. "זה 2,500 שקל על תיק של 5,000", הוא מעיר. אביו של אחד הנתבעים, שגדעוני מאפשר לו לדבר בשם בנו, מתערב אבל גדעוני מגיב: "אדוני שוכח דבר אחד - הוא בבית המשפט וזה לא מתנהל כך. אדוני לא יפריע לצד השני. אומנם זה תיק גדול ורווי אמוציות".
בעצם, שואל כעת גדעוני את המובן מאליו, מדוע לא הוגשה תביעה קטנה - בלי עורך דין ובלי הוצאות? התובע משיב: "אני לא מבין בזה". גדעוני: "אני מאחל לך שלא תגיע לבית המשפט. זה לתביעה קטנה. אדוני יכול לבוא פעם בשבועיים ביום חמישי ולראות רשימה של תביעות קטנות".
כעת מגיב אביו של הנתבע וטוען שהצעות הפשרה שלו נדחו בידי בא-כוחו של התובע. גדעוני מסביר לאחד הנערים: "השאלה אם 900 שקל הם הרבה כסף או לא, איננה השאלה, כי זו התחייבות שלקחתם על עצמכם. תרגישו בנוח, אני לא רוצה שיחשבו שבית המשפט זה מקום מפחיד. אני לא יודע אם אני מצליח, אולי אני מרגיע בעיקר את עצמי. אתם תרמתם למצב הזה, הכל מתחיל בזה שלא שילמתם". לבסוף מודיע גדעוני, שפסק הדין יישלח לצדדים בדואר.
השורה התחתונה: שופט המשתמש ביעילות רבה בכלי קדם-המשפט כדי להגיע להסכמות, תוך יצירת אווירה נעימה המעודדת את הצדדים להתפשר - ומבלי לעבור את גבולות הראוי בבית המשפט. הנקודה היחידה המעיבה על הרושם המצוין היא, שלא מובן מדוע לא ניתן בו במקום פסק הדין בנוגע להוצאות בתיק השני. מזג שיפוטי: 9. יעילות: 8. 