אלינה שפוצ'ניקוב (1926 קאליש — 1973 פריז), פסלת יהודייה, פרוטו–פמיניסטית, מהחשובות באמני פולין בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. בתוך שני עשורים היא המירה שפת פיסול קלאסית בלקסיקון אינדיבידואלי של צורות חדשות, חומרים בלתי שגרתיים, תהליכי יצירה ונושאים שהתכתבו הן עם סצנת האמנות בת זמנה והן עם הביוגרפיה האישית שלה. שפוצ'ניקוב הרחיבה את הגדרת הפיסול בתהליך של ניסוי וטעייה דקונסטרוקטיבי. בתוך כך יצקה ישירות איברים מגופה — הטבעה אינדקסיקלית שהיא עדות לתהליך הידרדרותו. גלריה הקיבוץ ברח' דב הוז- קרוב לפינת גורדון.

אוצרת: יעל קיני הטרילוגיה "מרחק" עוסקת בחוויית הפליט או המהגר וחלקיה נעים מן ההווה אל העבר הביוגרפי של דיגי דקל. דקל נולד ברומניה בשנת 1958. עלה לארץ עם משפחתו בגיל שש והתגורר בתל אביב. בשנת 1977 ירד לערבה והיה בין מקימי קיבוץ סמר, בו הוא חי עד היום. ב-1987 החל לעבוד כצלם עיתונות בעיתונים "חדשות" ו"על המשמר". במקביל למד וסיים את לימודי הצילום במדרשה. פרק א' בטרילוגיית ה"מרחק" עסק בחייו הנוכחיים של דקל כחבר בסמר, תוך ביטוי חוויית המרחק הפנימית שלו, בהיותו בו בזמן חלק מקהילת האנשים שבסמר. "פרק ב'- תל אביב" מתרחק בזמן אל עבר מחוז ילדותו המאוחרת ובגרותו. פרק ג' יעסוק בילדותו המוקדמת בעיר יאסי שברומניה, בה לא נותר שריד לביתו ולמשפחתו, לבד אולי ממסמך נישואין של סבא וסבתא שלו.

אין שום דבר במושגי הטעם של חובב האמנות המקומי שיכול להכין אותו לתערוכת היחיד החדשה של נורית דוד בגלריה גבעון. התערוכה מתוקה. שטוחה. ורודה. נראה שאין בה משיחות מכחול או שכבות ציור בשמן. אין בה הג'יניוס של הצייר מחד או האירוניה המרה של אמנות מושגית מאידך. אין בה עושר החומר ולא דלות החומר. היא בכלל לא בשדה הזה. על פניו היא נראית מוצרית. רדודה. תלושה. נוסטלגית. סימנים צפים על ריק. ובכל זאת התיישבתי לכתוב עליה ולא על-אף תערוכה אחרת שראיתי בשנים האחרונות. משום שבמופע הזה שלה יש תעתוע: הוא מסתיר שלמות הרמטית של שפה אמנותית שאת מקורותיה אני מבקש להבין. אני מניח כמובן מאליו שאמנות אינה נצפית על-ידי עין תמימה. אני מניח שהצופה היחיד שיכול להפיק משמעות, ערך והנאה מלאים מהתערוכה הזאת של נורית דוד הוא הצופה שנכנס לגלריה גבעון כשעיניו זוכרות את עבודותיה של דוד על אותם קירות ממש לפני שנתיים ולפני ולפני ולפני.