האיש ששתק כל חייו

היום מלאו עשר שנים למותו של חברי הטוב פיליפ נתנסון אחד מנידוני קהיר שסבלו רבות בכלא אחרי שנשפטו בראשית שנות החמישים בגין ריגול וביצוע פעולות חבלה בשירות ישראל. מאסרם זכה לכינוי "עסק הביש" והם הפכו ל"גיבורי הפרשה". פיליפ היה אדם מיוחד ויוצא דופן: אמיץ, חכם, ישר בעל לב טוב ונשמה רחבה, איש משפחה למופת, חבר טוב. הוא היה מסוג אלה שנתקלים בהם לעיתים רחוקות. סימן ההיכר החיצוני שלו הייתה השתיקה. לרוב הייתה שתיקה לשמה לעיתים הייתה שתיקה רועמת. מעולם לא הסגיר את תחושותיו ואת רגשותיו. פיליפ תרם למען המדינה בתחומים שהשתיקה יפה להם וסבל בגלל כפיות הטובה ואינטרסים ציניים של מנהיגים בעלי רמת מוסר מפוקפקת. בשנת 1971, בעיצומה של מלחמת ההתשה, התוודעתי לראשונה אל פיליפ כאשר יצאתי איתו לתעלת סואץ להכין כתבה מצולמת על המעוזים עבור שבועון צה"ל "במחנה". חרף מאמצי הבלתי נלאים, לא הצלחתי לחלץ מפיליפ דבר על עברו. שאלתי אותו לרקע המקצועי שלו והוא העדיף לשתוק ורק אמר לי שהגיע לישראל מאיטליה שבה למד צילום ואני קניתי בלית ברירה את דבריו אבל באורח זמני בלבד. בילינו באותו יום שעות ארוכות בצוותא. התרשמתי מכמה הערות שהעידו על חוש ההומור המיוחד, שלמרות שהיה מופנם וסגור כמעט הרמטית. רק בדרכנו חזרה, כאשר שודר ברדיו ששני נוסעיה של מכונית שק"ם שעברה כמה דקות אחרינו בציר נישבו ע"י חוליה מצרית שחצתה את התעלה, חשתי אצל פיליפ זעזוע. פיליפ העיר בקור רוח מקפיא: "איזה מזל היה לי אם המצרים היו תופסים אותי לא הייתי יוצא משם חי". פיליפ לא הרחיב את הדיבור אבל אני נזכרתי בשם פיליפ מהפרסומים הרבים מאוד על הפרשה שהסעירה את המדיה והבנתי מי הוא פיליפ. צלם בדרגת רב-סרן שהיה למעשה אחד מגיבוריה של הפרשה. אחר כך ניתנה הוראה במערכת "במחנה" שלא לשלוח את פיליפ לתעלה. כעבור זמן פרש מהעיתון. עד היום לא ניתנה תשובה חד-משמעית מדוע לא נוצלה ההזדמנות לשחרור נידוני קהיר ב-1956 אחרי מבצע סיני, למרות שבידי ישראל היו אז למעלה מ-5,000 שבויים ביניהם כמה גנרלים. השאלה המצמררת שלא ניתנה עליה עד היום תשובה מניחה את הדעת: "האם הופקרו במתכוון אסירים אלה שהוכרו שנה קודם לכן כקציני צה"ל כדי שלא ייפתח "עסק הביש" מחדש והם יסגירו את פורעי החוק בצמרת הביטחונית? אי-אפשר היה להתעלם מחלקו המכריע של הרמטכ"ל דאז משה דיין, שטרפד את מהלך שחרורם מסיבות ציניות ואינטרסים אישים תוך שהוא מפגין רמה מוסרית ירודה, רוע לב וחוסר רגישות. כעבור עשר שנים, ב-1967, למדו נידוני קהיר על מלחמת ששת הימים מקבוצת שבויים ישראלים שנכלאו בחברתם. הם היו כבר חסרי אמונה וחשבו שגם הפעם המדינה תזנח ותשכח אותם בעת חילופי אלפי השבויים המצריים. ואמנם דיין, הפעם בתפקיד שר הביטחון, דילג על אסירי הפרשה פעם נוספת לא 'ספר' אותם ולא פעל למען שחורם המיידי. מי שסייע להם היה ראש המוסד לשעבר מאיר עמית המנוח, שהחליט לעלות על בריקאדות למענם ופעל יחד עם אחרים לטרפוד הסכם החילופין כל עוד לא יסוכם על החזרת נידוני קהיר. הלחץ הכבד של עמית הועיל ובסופו של דבר הם שוחררו, הגיעו בחשאי ארצה דרך מדינה שלישית ושמרו על אלם. הם גויסו לצה"ל קיבלו דרגות רב-סרן והטבות שונות שלא היוו אפילו פיצוי חלקי על מה שעבר עליהם. ביטוי לכך נתן ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, בדברי ההספד לפיליפ, לפני חצי תריסר שנים: "רק מתי מספר במדינה יודעים איזה סבל וייסורים עברו עליהם בכלא. המדינה לא פעלה כדי לחלצם. פיליפ הסתיר את סערת ליבו והצטיין בשתיקתו". הבת האהובה שרון לחצה בהזדמנות מסוימת על אביה לומר לה מה הזיכרון הקשה ביותר שלו מאותה תקופה. אחר מחשבה קצרה השיב לה פיליפ: "קול הנפץ ששמעתי אחרי מהפצצה שהתפוצצה על גופי". פיליפ השתקן הפר בכל זאת פעם אחת בפומבי את שתיקתו. היה זה זמן קצר אחרי שנידוני קהיר הגיעו ארצה ב-1968, כאשר נפגשו לפגישה סגורה עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון. פיליפ שאל את הזקן: "מדוע המדינה לא פעלה כדי לשחררנו"? תגובתו הקצרה של בן-גוריון הסתכמה בשתי מילים: "מכרו אתכם". פיליפ אמר לי על כך כעבור זמן: "שתי המילים האלה לא נתנו לי מנוח ורדפו אותי כל חיי". אחרי מלחמת יום הכיפורים היה פיליפ היחיד מהחבורה שהתגייס למוסד. המשכנו להיפגש לעיתים מזומנות אבל חשתי ששתיקתו גברה ושוב לא חזר על דברים שאמר קודם לכן בגנות המדינה. מפקדיו במוסד שיבחו את חריצותו ושקדנותו וציינו לשבח את עבודתו. אחרי פרישתו מהמוסד המסר פיליפ למשפחתו לרעייתו ברברה שהוא אהב כל כך לשני ילדיו אריאל ושרון שאליהם היה קשור בכל נימי נפשו ולנכדים שנולדו בעודו בחיים. במקביל, הרבה להיפגש עם חבריו הקרובים שהקריבו את חרותם למען המדינה. פגישתי האחרונה עם פיליפ הייתה בחדר פרטי בבית החולים "שיבא", כמה ימים לפני פטירתו. הוא היה כבר בתהליך של גסיסה איטית כתוצאה ממחלה ממארת שכרסמה בגופו. פניו היו כחושות וחיוורות, בלוריתו שמוטה ורק עיניו החודרות "דיברו". לפתע לחש לי "אני משביע אותך לא לנוח ולא לשקוט עד שהמדינה תעניק לנו הכרה ציבורית ממלכתית". הוא לחץ את ידי ברפיון ואני הבטחתי לו. אחר כך אמר לי בלחש ובאיטיות משפט מצמרר: "אני הולך לפגוש את ויקטור. הוא מחכה לי". ויקטור היה חברו הקרוב ביותר לדרך ולגורל בחייהם ובמותם לא נפרדו. מי יודע אולי בימיו האחרונים כשהוא היה כבר שרוי במצב של ערפול חושים עשה פיליפ סיכום חיים של אדם שתרם למדינה, בין השאר, 14 שנות ישיבה בכלא מצרי שבו עונה קשות ואולץ לעבוד עבודת פרך והמדינה נהגה בכפיות טובה כלפיו וכלפי חבריו למאסר. פיליפ לא היה משתמש אולי במילים הקשות של בנו אריאל, שאמר על קברו: "המדינה בגדה בכם". אבל בהזדמנויות שונות בלשון מאופקת יותר: "בניגוד לעיקרון המוסרי של צה"ל הפקירו אותנו פצועים בשטח האויב. לעולם לא אסלח על כך". לוויתו של פיליפ לפני עשר שנים הייתה עצובה ועצורה. שלושה ראשי מוסד לשעבר - צבי זמיר, אדמוני ואפרים הלוי - שבאו לתת לו את הכבוד האחרון יחד עם עוד קבוצה נבחרת של בכירי המוסד בעבר. מאיר עמית המתקשה בהליכה התנצל ואמר שלא יוכל לשאת מעמד כואב זה. מרסל ניניו אמרה: "כל השנים תמכנו אחד בשני וזה היה סוד ההישרדות שלנו. עכשיו פיליפ גם הלך ונותרנו רק שניים רובי ואני". רובי דסה אמר אחריה: "כשויקטור מת הלך חצי ממני. עכשיו הלך החצי שני. נותרתי תלוש". אחרי מותו של פיליפ ניסח הבן אריאל מודעת אבל משפחתית על מות אביו שבה הופיעו המילים: "נגאל מייסוריו הכפולים". אחרי מחשבה שנייה, המשפחה הניחה שפיליפ היה מעדיף להמשיך להתייסר ולשתוק. אבל אני לא שתקתי, ופעלתי ללא לאות כדי לקיים את ההבטחה שנתתי לפיליפ. עשיתי זאת בשיתוף עם גורמים בקהילת המודיעין ובראשם מאיר עמית. המלאכה לא הייתה פשוטה בגלל העדר שיתוף פעולה של שרי הממשלה, אחרי שראש הממשלה לשעבר אריאל שרון המנוח סירב לתת לכך יד מי שסייע היה דווקא הנשיא משה קצב שנאות לערוך טקס מיוחד במשכן הנשיא שבמהלכו קיבלו אנשי הפרשה שנותרו בחיים ובני משפחותיהם של לארה שהסתלקו לעולמם תעודות הוקרה והכרה בגין פעילותם למען המדינה.

ההבטחה שנתתי לפילים קוימה

לפעמים אני חי בתקווה שאולי רק אחרי ההכרה הממלכתית שהוענקה לנדוני קהיר נח פיליפ חברי הטוב והמיוסר בשלום על משכבו. פילים היה גיבור ישראל ולא ידע זאת