צָרוּת עַיִן

עסקת מכירת השליטה בקאופרטיב תנובה לחברה הסינית ברייט-פוד, חברת המזון השנייה בגודלה בסין, מעוררת לא מעט התנגדות. חברי כנסת, ארגוני צרכנים וגורמים שונים מנסים לסכל את יישומה. ההתנגדות היא במיוחד כלפי חברת אייפקס ישראל, בראשה עומדת זהבית כהן. צָרוּת עַיִן וחוסר פירגון בשל הרווחים העצומים שהשיגה, ולמצער - חוסר הבנה כלכלי ואי-הכרת העובדות, הם העומדים ביסוד ההתנגדות. ישנם כמובן כאלה המבקרים את העסקה - מסיבות ערכיות, וזו זכותם, אך גם אלה שוגים, לדעתי, שכן גם ערכים לא ניתן ליישם, לאורך זמן, ללא בסיס כלכלי איתן. ההסברים הרציונליים לא עזרו, למרות אמיתותם: אייפקס הינה קרן השקעות בריטית, המחזיקה במניות תנובה כמשקיע פיננסי, ואילו ברייט-פוד, הסינית, הינה משקיע אסטרטגי, המסוגל למנף ולשווק את סחורותיה של תנובה לא רק למשק הסיני אלא גם למדינות נוספות השכנות לישראל. ברי, כי לחברה תעשייתית עדיף ורצוי משקיע אסטרטגי, ולא משקיע פיננסי שכל כוונתו לגזור רווחים תוך זמן קצר יחסית. ברי גם, כי תנובה - כמונופול בתחום החלב והגבינות, הייתה ועודה נתונה לפיקוח של הרגולטורים בישראל, לא בסין. הממונה על ההגבלים העסקיים ומשרד התעשיה והמסחר יוכלו לפקח גם בעתיד ואף לכפות תחרות הוגנת במחירים סבירים לצרכן בישראל. ואם הענק הסיני ישתגע, לפתע, ויקפיץ מחירים, תוכל הממשלה לפתוח את השוק הישראלי ליבוא תחרותי, ואף לעודד יצרנים מתחרים (טרה, שטראוס) להגביר פעילותם בישראל. בנסיבות שנוצרו, ניתן לטפל בסכנות מפניהן מזהירים אותנו. אך כאמור, השיקולים הרציונליים אינם קובעים, במקומותינו. ולא בכדי. שכן הפעם אין מדובר בעסקה כושלת או הפסדית עליה ניתן לחגוג בכותרות גדולות, אלא בעסקת רווחית לכל הצדדים הישירים. ולהבדיל מעסקות שבוצעו או כשלים שאירעו בעבר בחברות ישראליות – הפעם אין מדובר בקריסה או הפסד ענק, המולידים תחקירים כלכליים ומאפשרים חגיגות וכותרות מצד אישים פופוליסטיים; ואין צורך בחקירה משטרתית או בהזרמת כספים מצד הממשלה ו/או קרנות פנסיה; וגם אין מדובר בספסרים המשיגים מימון זול ומהיר לעסקה באמצעות הלוואות מבנקים ישראלים. הפעם מדובר בעסקת ענק מבריקה, המשולמת על-ידי חברה סינית, ממקורותיה היא, תוך השאת רווחים נאים ביותר לצדדים לעסקה.

רווחים עצומים לשותפים

כל השותפים בתנובה, כולל הקיבוצים, הצליחו להשיג על השקעתם רווחים גבוהים. וזה, אולי, המקור לקינאה בהם. אייפקס, שהינה ביסודה קרן השקעות בריטית, הצליחה תוך שבע שנים להכפיל את השקעתה. עתה היא מוכרת את חלקה בתנובה (56%) תמורת 4.816 מיליארד ש"ח (לפי שווי 8.6 מיליארד ש"ח). כשלוש שנים לאחר שנאלצה זהבית כהן להתפטר מתפקידה כיושבת-ראש תנובה, בעקבות המחאה החברתית שגרמה נזק עצום לתנובה, היא מרוויחה אישית מהעסקה מיליוני דולרים. יתר בעלי המניות יוצאים גם הם נשכרים: חברת מבטח שמיר - בראשה עומד מאיר שמיר, המחזיקה ב-21%, הצליחה להשיג תשואה פנטסטית על השקעתה. שווי מניותיה הוכפל. כך גם הקיבוצים המחזיקים ביתר המניות. נזכור נא: אייפקס ומבטח שמיר רכשו מניות בתנובה, בתקופה שזו נחשבה לחברה מאובנת ובלתי יעילה. סבך ההסכמים עם הקיבוצים והבנקים, והתלות ההדדית של תנובה עם החקלאים, עמדו כאבן ריחיים על צווארה והקשו על התפתחותה. החברה הייתה "על המדף" זמן רב מאוד, ואפילו הבנקים בישראל, המעסיקים את מיטב המוחות והכלכלנים המובילים, דחו הצעות לרכוש חלקים ממנה. כניסת השותפים החדשים (אייפקס ומבטח שמיר) היא שאיפשרה אסדרת ההסכמים עם החקלאים והספקים והפיכת תנובה מקאופרטיב מאובן וכבד, לחברה שאורגניה מתחרים ביניהם זה בזה, על-מנת להשיא תשואה לבעלי המניות.

הסינים יזניקו עסקי תנובה

העסקה עם ברייט-פוד הסינית מבטיחה לתנובה המשך שגשוג כלכלי ואף פריצה לשוק העולמי. וזו טובת המשק בישראל, שכן: תנובה מפרנסת במישרין ובעקיפין יותר מעשרת אלפים בתי אב. על-פי ההסכם, תקדם תנובה יצוא סחורות וטכנולוגיות לחו"ל, באמצעות חברה חדשה שתוקם, שתונפק בחו"ל באחת הבורסות הגדולות. סעיף זה בהסכם מעניק לתנובה את ההזדמנות לפרוץ את מעבר לגבולות המדינה, בחסות סין, ההופכת במהירות לאימפריה הכלכלית הגדולה בעולם. סביר להניח כי סין תוכל להחדיר, ביתר קלות, סחורות וטכנולוגיות מתוצרתה של תנובה גם למדינות ערביות שכנות. הרוחים יושאו לתנובה, ש-44% ממניותיה מוחזקות - גם לאחר העסקה, בידי גורמים ישראלים, ועובדיה ופועליה הינם ישראלים. חברת הכנסת שלי יחימוביץ' נמנית עם המתנגדים הבולטים ביותר לעסקה עם הסינים. שר השיכון אורי אריאל, העומד בראש מנהל מקרקעי ישראל, מבקש "לבדוק" כשרותה של העסקה, בשל זאת שתנובה מחזיקה בחכירה קרקעות בשטח של כ-330 דונם. ומכירת מקרקעין מאדמות המנהל מותנית, כידוע, באישור מוקדם מצד מנהל מקרקעי ישראל. סביר להניח כי השר אריאל אכן יבדוק, יתייעץ וייבחן, אך בסופו של דבר יאשר את העסקה. יודגש כאן, מה שידוע לרבים וטובים: הענק הסיני משקיע במדינות רבות, ותופס נתחים נכבדים גם במשקים של מדינות "קטנות" כמו ארצות הברית. כך גם בישראל. הענק הסיני רכש מאי.די.בי. את השליטה בחברת מכתשים אגן, והוא חודר גם לאוניברסיטאות בישראל. כך לדוגמה, ביום 19.05.14 הוכרז על הקמת קרן למחקר בהיקף של 300 מיליון דולר, המשותפת לאוניברסיטת העילית צ'ינגחואה בייג'ין ולאוניברסיטת תל אביב. בשורה התחתונה: לא ניתן להתנגד למכירת תנובה לסינים. לא רק בשל זאת שאין בכך היגיון כלכלי, אלא נוכח המחיר המדיני שאנו עלולים להידרש לשלם - ממשלת סין עלולה לצופף שורות עוד יותר עם מדינות כמו סוריה ואירן, אלא גם בשל המחיר הכלכלי: חברות רבות מאוד מישראל המשווקות לשוק הסיני בעיקר רכיבים אלקטרוניים, כימיקלים ומינרלים, בהיקף גדול יחסית (היקף היצוא לסין הסתכם ב-2012 ב-2.45 מיליארד דולר), עלולות למצוא עצמן מחוץ למשחק. ממשלת סין יכולה בקלות להקשות עליהן ולבלום שיווק תוצרתן במשק הסיני, בדיוק כפי שעשתה בתקופת משבר הפאלקון. ואז לא יעזרו שום ביקורים של ראש ממשלתנו, עם או בלי מיטה מעופפת במטוסו.