זוכרים את אבו חסן? לא זה של העיר יפו. זה של שער יפו, ב'עיר עתיקה'? הירושלמים של שנות השבעים בטח זוכרים אותו. השם המלא שלו היה אבו חסן. אבל כולם הרגישו חברים שלו והוא שלהם אז קראו לו חסן, כחיבה. אהבנו אותו כמו שאוהבים סבא טוב. היה לו כוך עתיק לאפיית פיצות מול הקישלה. הוא היה פותח את הכוך שלו בעיקר בערבי שבת לקלוט חבורות חבורות של צעירים ירושלמים רעבים ממערב העיר שהגיעו לאכול את הפיצה הטעימה בעולם, לפני הבילוי או אחרי הבילוי ולרוב זה היה ה-בילוי. אובלית, מתקתקה קצת, בצק עבה קצת שמנוני בצדדים ורך במרכז עם ריבוע גבינה צהובה. פיצה אישית, לא גדולה, לא קטנה. היה אופה אותה על האש החשופה שהציצה מעומק תנור האבן הישן. היה תוחב את המַרְדֶּה לתנור, שולף מגש גדול שחור, מלא פיצות נותן להן קצת להתקרר ואז שואל את הממתינים הנאבקים ברירם האם להוסיף תבלין. היה לו תבלין מיוחד, סודי, בצבע סגול כהה, טעים מאוד, שהייתי מוכן לשלם היום הון בשביל לטעום אותו עוד פעם אחת (קראנו לו "מינרלים"). התבלין עשה את הפיצה והפיצה את התבלין. אם מישהו היה שואל אותו מה זה התבלין הזה, היה ממלא פיו בפיית הנרגילה. עד היום שנים ארוכות אחרי הפעם האחרונה שהייתי אצלו, מדי פעם, לאלפית שנייה, מגיח לאפי הריח הנהדר שהיה בכוך של חסן, קוקטייל המכיל רוטב פיצה מיוחד במינו, ה"מינרלים", הבצק הנאפה וחום האש. לפני שאני מצליח לאחוז בריח הוא נעלם. זה הכוך שעמד כל הזמן לנגד עיניי כשלימים קראתי את "עשיו" של מאיר שליו המספר סיפור על אופה.
בשביל ההנהון היינו מקבלים את הפיצה על נייר לבן פשוט, שתייה לוקחים לבד ממקרר צדדי. לרוב מיץ ענבים שהלך נהדר עם הפיצה (היה ענבים ותפוזים ולעיתים אשכוליות), מתיישבים על כסאות מגזעי עצים חתוכים ומשתבללים אל הפיצה כמסוממים שקיבלו את מנתם. לכל אחד הייתה את דרך האכילה שלו. היו שקיפלו את הפיצה לאורך, היו כאלו שקיפלוה לרוחב אני נגסתי בה בצורה מסודרת, מתחיל בבצק החיצוני של הפיצה ומגיע אט אט אל ליבה.
היו לו עיניים טובות לחסן. היה עומד בבור האפייה הנמוך שלו, מול האש החשופה שהסתתרה בעומק התנור העתיק, סינר מלוכלך מכסה את כרסו, מרוכז בנרגילתו, מעביר מבט בוחן על הקונים שלו. אם היה נדמה לו שמישהו מביט על הפיצות שלו בערגה אך לא קונה, היה מיד נוטל פיצה מהמגש, מפזר קומץ מהתבלין מניח על הדף הלבן ומגיש לו. "אל תתווכח איתי. תיקח", היה כאילו מתרגז אם אותו אחד היה מסרב בנימוס. אף אחד לא יצא ממנו רעב גם אם לא היה לו כסף. אבל אם מישהו ניסה לגנוב, להתחמק בלא לשלם וחסן קלט אותו, יותר לא הירשה לו בחיים להיכנס אליו לפיצה. מעולם לא ניסינו להתחמק מתשלום.
היה קורא לי ג'ינג'י. "אהלן ג'ינג'י". למרות שמעולם לא הייתי ג'ינג'י. את החברות הראשונות היינו מביאים לחסן להיכרות, לאישור. מדיי פעם אחד מאיתנו על-מנת להביע את אהבתו למקום, את שייכותו, היה תופס יוזמה ומנקה את כל אזור הישיבה מניירות ההגשה המוכתמים שהותירו הקונים. חסן היה מהנהן בעיניו הטובות לתודה תוך יניקה מהנרגילה. בשביל ההנהון הזה עשינו זאת. אסור היה לריב אצלו ולא רבנו. אסור היה לנבל את הפה אצלו ולא ניבלנו. הייתה לו עיברית טובה משלנו, היה לו מבטא צברי רהוט למרות שהיה ערבי מוסלמי לכל דבר. עוד לא הכרנו את המילה גזענות איש לא דיבר על שלום עם הפלשתינים, עוד לא היה הזמן הצהוב, והסכמים חובקי עולם על יענו שלום. זה לא החסיר מאהבתנו האותנטית אליו מאומה, ונראה לי גם שלא משלו אלינו.
הסבנטיז נגמרו, הלכנו לצבא על-מנת לחלום על הפיצה שלו בשבתות שסגרנו בבסיס, הכוך העתיק נסגר. אבו חסן בטח מת בינתיים. ביום ירושלים שיחול השבוע ארים כוסית מיץ ענבים לזכרו של ערבי אחד, שעיצב קצת את נערותנו. עשה אותנו קצת טובים יותר. הוא הירושלמי שלי ביום זה. אבו חסן. ירושלים היא גם שלו.
