מה בין מוזס לאדלסון

ברשימה שלהלן נעמוד על ההבדלים בין מוזס לאדלסון - לדידי, בין רע, לרע יותר. כמו-כן נעמוד על מספר סוגיות הטעונות הבהרה ביחס להצעת החוק הנדונה: א) תושבות - ארנון מוזס, העומד בראש ידיעות אחרונות, הוא תושב ישראל. הוא וילדיו חיים בישראל והתגייסו לצה"ל. לעומת זאת, אדלסון וילדיו הם תושבי ארה"ב ובעת מלחמה ספק אם יהיו בארץ. שאלת השאלות היא: האם יש לאפשר לגורם חיצוני, גם אם מדובר ביהודי נדיב וחם האוהד את מדינת ישראל ואת אזרחיה ותורם רבות לחברה בישראל, לקיים בישראל כלי רב-עוצמה במטרה מוצהרת: להשפיע באופן מכריע על מדיניותה והחלטותיה של ממשלת ישראל. מדינת ישראל, באמצעות הכנסת, כבר ביטאה את עמדתה בנושא. להלן שלוש דוגמאות:

• חוק הרשות השנייה שולל אחזקת שליטה בערוץ טלוויזיה על-ידי גורם שאינו תושב ישראל. המחוקק קבע זאת, לאחר שהגיע למסקנה: אין לאפשר לגורמי חוץ להחזיק בידם כלי תקשורת שישפיע באופן מכריע על קבלת החלטות הקובעות את חיינו בישראל;

• המחוקק הקים חקיקה ענפה השוללת "יבוא בהיצף", וזאת במטרה למנוע הרס המשק, התעשיה והחקלאות בישראל;

• המחוקק הגביל תרומות בתקופת בחירות מצד תושבים זרים לחברי כנסת.

ב) ידיעות אחרונות לעומת ישראל היום - שני העיתונים מתנהלים מכוח אג'נדה של בעליהם: ישראל היום פועל מכוח אג'נדה ימנית (ומרכז כביכול) של אדלסון, האוהד את בנימין נתניהו ופועל להבטיח את כהונתו כראש ממשלה; ידיעות אחרונות, לעומת זאת, פועל מכוח אג'נדה אנטי-ליכודית ובמיוחד אנטי-נתניהו, ועושה ככל יכולתו לקרב את קיצו של נתניהו כראש ממשלה. שני כלי התקשורת הנ"ל מציגים עצמם כ"אוביקטיביים", על-אף זאת שאין כמעט יום שפרסומיהם מדויקים. התנהלות זו מלמדת על זלזול באינטליגנציה של הקוראים; ג) מגמתיות וחוסר מקצועיות - שני העיתונים - ישראל היום וידיעות אחרונות, מפרסמים המון שקרים, כמעט מדי יום, כדי לקדם את האג'נדה שלהם. שני העיתונים מעניקים "חסינות" לאישים מסוימים מפני חשיפת מעשיהם, ובמקביל מנהלים "רשימות שחורות" של אישים שדמם מותר. אצלם, כמובן. על פרסומיהם לא ניתן לסמוך - לא בעניינים עסקיים, לא בעניינים מדיניים, ובטח שלא בעניינים הנוגעים לפוליטיקה ולממשל. שניהם פועלים באופן מוטה ובלתי מקצועי, תוך עשיית שימוש פסול במיטב הכותבים והפרשנים שלהם (למשל: נחום ברנע ושמעון שיפר, בידיעות אחרונות). שני העיתונים מתנהלים באופן אגרסיבי ובלא עכבות כדי להשיג את מטרותיהם. בשורה התחתונה: ידיעות אחרונות וישראל היום מטעים את ציבור הקוראים. סביר להניח, כי לא ירחק היום עד שתוגשנה תביעות ייצוגיות נגדם בגין הטעיה מכוונת ופרסומים מגמתיים ו/או כוזבים מתוך שיקולים זרים. טוב יעשו עורכי דין המתמחים בתביעות ייצוגיות, אם יעקבו ויאספו את הפרסומים הבעייתיים הנעשים כאמור מדי יום; ד) עיתון-חינמון ומימון זר - אנשי ישראל היום, ואדלסון בראשם, מנסים להטעות, באומרם כי אין הבדל בין חינמון כמו ישראל היום לבין כלי תקשורת אחרים המוגשים כחינמונים (ישראל פוסט, ידיעות אחרונות שמופץ במקומות מסוימים בחינם, ערוצי טלוויזיה, אתרי אינטרנט וכו'). לדבריהם, מודל זה קיים גם בחו"ל, והוא אף כורח בל יגונה בשל בשל השתלטות רשת האינטרנט על חיינו. אלא שבניגוד לטענתם, יש בהחלט הבדל מהותי בין לבין, והוא: אופן המימון של כלי תקשורת. כלי תקשורת בישראל וגם בחו"ל מממנים את עצמם מפרסומות ו/או ממנויים. הזרמת כספים לכלי תקשורת, מצד בעלים, נדרשת בעיקר בעיתות משבר, ובכל מקרה - גם אם וכאשר כלי תקשורת מקבל סיוע ממשלתי או פרטי, הרי שהוא זניח יחסית ביחס להיקף פעילותו הכספית. ישראל היום, לעומת זאת, ממומן, מיומו הראשון ועד עתה, בעיקר מכספים שמוזרמים על-ידי אדלסון מרווחיו העצומים בעסקי הימורים. אדלסון עומד מאחוריו, בכל כוחו ועוצמתו, ומימון שוטף של עיתון ישראל היום כמוהו בעיניו כמשחק בפרוטות. זה ההבדל - גם אם יאמר שזה כורח בל יגונה ואין לשלול הזרמת רווחי הימורים כדי לקנות דעת קהל בישראל. העובדה שעיתון ישראל היום וקברניטיו מנסים לטשטש הבדל מהותי זה, ובפועל מתגייסים להפיץ כזבים בעיתונם, מעלה חשש שמא תלותם באדלסון גדולה עוד יותר מזו הידועה; ה) שבירת המודל העסקי של כלי התקשורת - עיתון ישראל היום מביא להרס המודל העסקי של מרבית כלי התקשורת הגדולים בישראל. זו עובדה ברורה שאין להכחישה:

• פרסומות - עיתון ישראל היום מושך פרסומות במחירי הפסד, ופוגע, בדרך זו, בהכנסות כלי התקשורת האחרים מפרסומות. אין מדובר רק בעיתונות הכתובה, אלא גם בהכנסות ערוצי הטלוויזיה ואתרי האינטרנט, הנפגעים מכך כתגובת שרשרת;

• חלוקה חינם - עיתון ישראל היום מופץ במאות אלפי עותקים ו"נדחף" לידיהם של קוראים פוטנציאליים. השפעתו אומנם דלה, יחסית, על מקבלי ההחלטות. אולם, על-אף זאת, הוא גורם לירידה דרסטית במספר הקוראים בעיתונים אחרים ומביא, במקביל, לשחיקת המחיר למנויים בעיתון. רבים מהקוראים, שקראו אולי קודם לכן את עיתון ידיעות אחרונות ו/או מעריב (שקרס), מוכנים להסתפק בעיתון ישראל היום אותו הם מקבלים בחינם.

ו) מי כאן הדיקטטור - אדלסון מפנה אצבע מאשימה כלפי ארנון (נוני) מוזס כאילו הוא פועל כ"דיקטטור". "נוניבננה", נהג לכנותו - בשל זאת שנוני שלט, כביכול, בראשי המדינה, באמצעות עיתונו. לגישתו של אדלסון, זו אחת הסיבות שדחפו אותו להקים את עיתון ישראל היום. אלא שאופן התנהלותו של אדלסון מעלה חשש, שמא הוא גרוע ממוזס. לראיה: מוזס ומשפחתו בנו עוצמה תקשורתית במשך עשרות שנים של עבודה קשה ומאומצת. ואילו הוא, אדלסון, פועל כדיקטטור - כשהוא מנסה לכפות את עמדותיו המדיניות והתקשורתיות בתוך זמן קצר יחסית, וזאת תוך שימוש באמצעיו הכספיים הבלתי נדלים ושיתוף פעולה בעייתי מצד בנימין נתניהו.

הרשימה שלעיל לא נועדה לגונן על ארנון מוזס או על ידיעות אחרונות. עשרות רשימות וגם תחקירים נוקבים פרסמנו ב-News1 על מעשיו הבעייתיים של מוזס גם כשכולם שתקו, כולל ישראל היום. הרשימה שלעיל גם לא נועדה להביע עמדה בעד או נגד הצעת החוק האמורה, שסיכוייה כאמור קלושים. הרשימה נועדה, בראש וראשונה, לעמוד על ההבדלים בין שני העיתונים, ובמיוחד בין אדלסון למוזס, ולהאיר את עיני הקוראים: למען יידעו להישמר משני העיתונים, הנשלטים על-ידי "דיקטטורים" - איש-איש בכוחו ובסגנונו; ולמען לא יתנו ידם להרס כלי התקשורת, שמא ישארו הקוראים, בסופו של תהליך, בלא עיתונות חופשית שתוכל לפרסם תוכן איכותי, אמין ומקצועי.