מה נשתנה בין ההפקות בעבר להפקות בשנים האחרונות? כעת השחקנים נבחרים על-פי החלטת הבימאי, והם שחקנים שכבר סיימו את לימודיהם, לא בהכרח באוניברסיטה, ומופיעים על הבימות. כך גם כל היוצרים - מנוסים וותיקים. כך שהדרך פנויה בפני הבימאי לתת דרור לדמיונו, ולעשות כעולה על רוחו, בלי מיגבלות של היצע השחקנים הלומדים עדיין או יכולותיהם, וכך באשר לשאר - השמיים הם הגבול. כשכל ההוצאות הן על חשבונו וחשבון הפטרונים שהוא מוצא לטובת הענין. כך עלתה השבוע הצגת מחזהו של טנסי ויליאמס "ביבר הזכוכית" בבימויו של אלדר גרויסמן. בעברו - בוגר בית צבי, ובעל התמחות בתנועה וכוריאוגרפיה. את הזווית המיוחדת הזו שרכש בעבר, ספח לבימוי הכה מקורי את המחזה שלא איבד טיפה מחיוניותו, עם הדרמה ששורשיה הם האוטוביוגרפיה של אחד מגדולי מחזאי המאה העשרים. אביו של תום, גיבור המחזה, (כמו אביו של ויליאמס), עזב את ביתו ומשפחתו ונעלם. האם שנשארה כדמות ההורית היחידה, שולטת בשני ילדיה כדי לקשור אותם לבית, ע"מ שלא יעזבוה. בניגוד להפקות קודמות של המחזה, דמותה אינה אגרסיבית, ודווקא בעדינותה ופגיעותה היא משחקת ברגשות ילדיה בעזרת סיפורי הבדים שהיא טווה מעברה הרחוק והמאושר כביכול. אורנה כץ כ-אמנדה, עושה זאת במיומנות וברגש רב, וחרף חזותה הלא מבוגרת כל כך, האדנות שבה היא שולטת בנשמות הילדים, מעמידה אותה כדמות פטריארכלית ומטריארכלית כאחד. ילדיה אוהבים אותה ושומרים על מסכת קורי העכביש העדינים שהיא טווה סביבם. אך למעשה, משקרים לה, ועושים מאחרי גבה מה שלא הייתה מתירה להם. כמו למשל - נטישתה של לורה (שירן גרוס) את קורס הפקידות שאמה כפתה עליה, כשהיא יוצאת מדי יום מהבית כביכול ללימודים - אך משוטטת לה ברחובות. הבימאי בחר גם שלא להבליט את נכותה של לורה בצליעה, כי כנראה העדיף לשים דגש על הנכות הנפשית והצלקות שנחרטו בנפשו של ויליאמס, ולא על הפרטים הפיסיים. אבירם קליך כ"טום", בן דמותו של המחזאי, מתענה בעבודתו הלא משתלמת בבית החרושת לנעליים, עד שבסוף המחזה נשבר לו הכל, והוא עושה כמעשה אביו, ויוצא לעולם הגדול, ומתחיל בעבודה על ספינה. עד אז, לאמו הוא מספר שמדי ערב הוא מבלה בצפיה בסרטים, כשלמעשה הוא בכלל מבלה עם חברים לשתיה ולידידות. הוא אומלל בביתו, המהווה כעין כלא עבורו, בעוד לורה האומללה מפצה את עצמה באיסוף פסלים מיניאטורים מזכוכית של חיות. אוסף החיות שרכש הבימאי אלדר גרויסמן מאמן-פסל כחלק מהתפאורה, מואר באור יקרות של רונן נג'ר, על הרקע האפל שסביב, בתפאורה שעצבה מריאלה פיבניקה, עם התלבושות שעיצבה אני אטדגי. לתוך החיים העגמומיים חודרת קרן אור בדמות ג'ים, חברו של טום מבית החרושת, המוזמן לארוחת ערב ע"י טום, ביוזמתה של האם השאפתנית, המקווה לשדך חתן לבתה. יניב הלפגוט כ"ג'ים", מחדיר שמחה ועליצות למשפחה בחום והרגש הספונטני שהוא מפיץ סביבו, עד לרגע שלורה מתאהבת בו, ואז הוא מספר לה שדבר לא ייצא מכל ניסיון החיבור ביניהם - כי הוא עומד להנשא לחברתו. כשם שפסלון היוניקורן (חד הקרן) מתנפץ שלא בכוונה, כך גם מתנפצות תקוותה של האם וחלומותיה של הבת בבת אחת, והאור הופך שוב למחשך.. הסיפור הטראגי מכנס בתוכו את אומללות סיפור חייו של הסופר האמריקני המעולה, שכל מחזה שכתב היה לאבן דרך בתולדות התיאטרון. בין היתר: "חשמלית ושמה תשוקה" בסרט עם מרלון ברנדו, "לפתע בקיץ האחרון", "השושנה המקועקעת" בסרט עם אנה מאניאני, והמחזה הראשון שלו "לא אודות זמירים"- שהתגלה הודות ליוזמתה של וונסה רדגרייב, בעלית הגג של המחזאי המנוח רק לפני כמה שנים - ועוד ועוד. הרמזים על נטיותיו ההומוסקסואליות כמעט אינם נראים בהפקה של אוניברסיטת ת"א, למרות שהם מצויים במחזה, כמו גם במחזהו "הרובע העתיק". המחזה מרגש בכל הפקה שעלה על הבמה, וכך גם הפעם. צוות השחקנים שליהק הבימאי אלדר גרויסמן מעולה וקולע. אורנה כץ במשחק המאזן בין השתלטנות והפגיעות; שירן גרוס בעדינותה, רגישותה ויופיה, המחבבים אותה על כל הצופים; אבירם קליך ברגישותו כדמות העוטה מסכת נאמנות לאם ושביעות רצון מהמצב - מה שהפוך מהמתרחש בליבו המעונה; ויניב הלפגוט ביכולת החצנת החום והשחרור מכל עכבות, המלבבת את כל המשפחה והצופים גם יחד. כל אלה נתמכים במיומנותו של גרויסמן בנושא התנועה, וקטעי המחול שבהם יוצאים השחקנים מלבבים את העין, משמחים את הלב, ומהווים אתנחתהות הולמות לעצב הקיומי השורר על גיבורי המחזה. לשאלה מדוע בחר היועץ המוסיקלי המחונן אמיר לקנר דווקא בשירי החיפושיות כרקע למחזה המתרחש בשנות השלושים הצנומות בארה"ב - ענה, שככלל - המחזה הינו אל-זמני. אינו קשור דווקא לתאריך מסוים, ושנית, מי עוד כמו הביטלס משובב את הלב ובקצב שלהם מכניס יותר שמחה לצופים בסיפור הזה, כשנושא אי-ההגשמה של השאיפות והטרגיות שבחיים - מתרחשים בכל כך הרבה בתים? הנושא מוכר וידוע, כך שכל צופה מתחבר מידית לעלילה ולגיבוריה באמפטיה. קלאסיקה אמיתית של המאה העשרים שניחוחה לא פג גם במאה ה21, בביצוע מעודן, רגיש ומקסים. נאחל להצגה להמשיך ולעלות על בימות תיאטרון, לטובת כל אלה שאוהבים תיאטרון משובח על רמה.