השופט: ד"ר אהד גורדון, בית משפט השלום בירושלים המועד: יום שני, 7.4.2014, שעה 10:15 הנושא: תביעות קטנות נכנסתי לאולמו של השופט אהד גורדון בעיצומו של דיון בתביעה סביב פרסום מודעה לשירותי מזגנים במדריך טלפון. הוא לא הצליח להביא אותם להתפשר, קבע דיון נוסף והורה לתובע להזמין לעדות את נציג המכירות שביצע את העסקה כדי שניתן יהיה לברר מה בדיוק הובטח.
כאן העסק קצת מסתבך, כי התובע אינו יודע מה שמו המלא של הנציג, ובוודאי שאינו יודע את כתובתו, וחושש שמא הלה לא ירצה להתייצב. גורדון משיב: "אין 'לא ירצה', הוא מקבל זימון וחייב לבוא. המזכירות לא תתחיל לטלפן אליו; צריך שם וכתובת והוא מקבל הזמנה בדואר". התובע עדיין חושש שלא יצליח לאתר אותו, וגורדון מסביר תוך שהוא מקפיד על מילותיו: "קורה שלאדם יש תביעה מצוינת - ואני לא מדבר בהכרח על המקרה הזה - ואין לו ראיות והוא לא יכול לתבוע".
גורדון מנצל את ההזדמנות ללחוץ עוד קצת: "אם תתפשרו - נבטל את הדיון". הנתבע מוטרד מהאפשרות שיצטרך לבוא שוב ושואל מי יפצה אותו על זמנו. "מי שמפסיד בדרך כלל משלם הוצאות", משיב לו גורדון, "ואם יש שני דיונים - זה קצת יותר".
חצי שעה מאוחר יותר יתברר שהלחץ עזר, השניים יחזרו לאולם ויודיעו על פשרה מעניינת: התובע יקבל בחזרה את כספו, ומתחייב לשלם לנתבע עמלה מכל לקוח שיגיע דרך המודעה. גורדון מציין, בתשומת לב ראויה לפרטים, שהוא לא יכניס לפרוטוקול את מספר חשבון הבנק של התובע, כי מדובר במסמך פומבי. הנתבע תוהה אם יש דרך למנוע את פרסום התיק וגורדון משיב בשלילה: "אין פה עילה לאיסור פרסום, אבל זה לא תיק שמעניין מישהו".
"התביעה מאוד לא פשוטה" כעת חוזר גורדון לדיון שהחל קודם לכן, בתביעתו של אדם לקבלת פיצוי בשל חיפוש בעירום שנערך עליו בעת שנעצר. נציגת המדינה מצטטת מפקודות השב"ס המאפשרות חיפוש שכזה, וגורדון חוקר את התובע כדי לדעת היכן בדיוק בוצע החיפוש ובידי מי. לאחר שלתובע אין שאלות של ממש לנציגת המדינה ובכלל אין לו שאלות לקצין השב"ס, מודיע גורדון שפסק הדין יישלח לצדדים. זה יהיה מהר - עולה מכך שהוא מבקש מנציגת המדינה את תיק החקירה ומבטיח להחזיר אותו בתוך כמה ימים.
התיק הבא הוא תביעה של בעלי בית בשכונת נחלאות נגד חברת סלקום, אשר לטענתו צילמה פרסומת בתוך ביתו בלא לקבל את רשותו. אלא שהתמונה יותר מורכבת. חברת ההפקה קיבלה אישור בכתב של הדיירת, מדובר בשנייה אחת בלבד מתוך הסרטון ובכלל לא ברור מדוע סלקום היא הנתבעת. גורדון הוא שעומד על הקשיים הללו ואומר לתובע:
"קראתי את מה ששניכם כותבים והתביעה מאוד לא פשוטה. תרשה לי לקטוע אותך, משום שאתה חוזר על כל מה שכתבת ואין צורך; קראתי. אי-אפשר שהפקה כל פעם שהיא תעבור בלטה מסוימת, היא תוציא נסח ותבדוק של מי המקום, כאשר מישהו אומר לה 'זה ביתי'. לכן אני אומר שהתביעה של אדוני מאוד קשה". גורדון מאפשר לתובע לטעון באריכות ובפאתוס, ורק מבקש ממנו לדבר לאט לצורך ההכתבה.
גורדון תוהה: "אתה יכול להסביר לי מדוע מגיע לך 10,000 שקל על צילום של שנייה?". התובע לא קלט את רמזיו המאוד-ברורים של גורדון ומשיב: "זו ההערכה שלי ביחס לקמפיין שמגיע למיליון דולר ויותר". ויש לו הוכחה: פרסום בגלובס על עלות קמפיין קודם של סלקום; משום מה, גורדון מאפשר לו להגיש את קטע העיתונות, אם כי לא מסמן אותו. "הם שללו את זכותי כבעל הנכס להטיל וטו על הצילום", אומר האיש ומפליג לזכויות אזרח בישראל של 2014. האיש מדבר בתוקפנות רבה וחוזר על עצמו, גורדון אינו מתערב, עד שהלה מציע להראות את הסרטון. גורדון מתעורר לחיים וצופה בסרטון - שדווקא נציגת סלקום מציגה בפניו.
כאשר מסבירה נציגת סלקום את עמדתה, התובע קופץ: "את נואמת או שואלת אותי שאלות?". גורדון משיב במקומה: "עכשיו תורה לנאום". התובע מסכם באותה תוקפנות, מצהיר שהוא לא צריך את הכסף ומדבר שוב על זכויות יסוד. גורדון מסיים: "אני מבקש שתגשו למזכירות תביעות קטנות בקומה שלישית, שם יוציאו לכם גם את הפרוטוקול וגם את ההחלטה. אני תכף מסיים אותה". הוא כותב במקום פסק דין של כשני עמודים, דוחה את התביעה ואומר את מה שריחף בחלל האולם: מדובר בניסיון להתעשר על חשבונה של סלקום.
"יש כאלה שיוצאים ומצלמים" את התביעה הבאה לא יכול גורדון לברר, כי הנתבע לא התייצב. גורדון מסביר באורך רוח לתובעת מה קרה ומה יקרה: "המזכירות מנסה לעשות מסירה. זה נשלח וחזר עם ציון שאין איש בבית. מה שתצטרכי לעשות זה מסירה אישית. אפשר שהמזכירות שוב תשלח בדואר ושוב תגיעי סתם. אני מציע שתעשי מסירה אישית, ואת לא חייבת בעצמך - אפשר על-ידי חברת שליחויות.
"אם הוא מסרב לחתום, השליחים מכירים את זה והם נותנים תצהיר בפני עורך דין. אם לא תצליחי, אי-אפשר יהיה להמשיך את התביעה. תקישי בגוגל 'שליחויות משפטיות' או תשאלי במזכירות, אולי הם יודעים. בלעדיו אני לא יכול לקיים דיון". הוא גם ממשיך לענות בסבלנות על שאלותיה של התובעת.
התביעה הבאה נוגעת לתאונת דרכים שהתרחשה בעלייה לבית צפאפה. מישהו צריך למצוא לגורדון תקציב לרכישת שתיים-שלוש מכוניות צעצוע; באולם שלו מדגימים את התאונה על-ידי שימוש בקופסאות מהדקים. "תפקידי שכל פינה תהיה כמו שצריך, תראי לי איפה האוטו שלך ואיפה האוטו שלו. איפה בדיוק הוא פוגע באוטו שלך, ואיזה חלק באוטו שלו פוגע באוטו שלך", הוא מנחה את התובעת. "אלא אם כן יש לך תמונה של רגע התאונה; יש כאלה שיוצאים ומצלמים", הוא מעיר.
כרגיל בתיקים כאלו, יש תמונות של הנזק לרכב - אך הסריקה ב"נט המשפט" גורמת לכך שאי-אפשר לראות בהן דבר, ולכן גורדון מעיין בתמונות שמציגה התובעת ומקשיב לה בתשומת לב, תוך הקפדה על כל פרט. הוא גם מאפשר לה להשיב באריכות לשאלות בא-כוח חברת הביטוח, אם כי בשלב מסוים גורדון מתחיל להסתכל במסך שלפניו ולא בטוח עד כמה הוא מרוכז בעדות. כאשר הנתבע מדבר, גורדון חוזר להקדיש לו את כל תשומת הלב, שואל אותו ותוהה על חוסר ההיגיון שבגירסתו. "זה לא הגיוני, שכנע אותי למה", הוא אומר לו."בוא נעצור פה", הוא קוטע כאשר הבין את הגירסה. גורדון גם מאפשר לבעלה של התובעת לומר כמה מילים, ושוב נותן את פסק הדין במקום: התביעה מתקבלת בחלקה.
השורה התחתונה: טיפול יעיל בתביעות קטנות, בצורה אליה התכוון המחוקק כאשר יצר את הכלי הזה. יש אצל גורדון דואליות מוזרה: מצד אחד, אין לו מאור פנים כלפי צדדים בלתי מיוצגים שראיתי אצל שופטים אחרים; מצד שני, לעיתים הוא נותן להם לדבר יותר מדי וללא טעם. אבל העיקר הוא שהעסק מסתיים במהירות הבזק. מזג שיפוטי: 7 יעילות: 9 