ספר שיריו החדש של ישראל בר-כוכב, "מחברת השמש", כמוהו כפנקס ובו רשימת כמיהות שאף אחת מהן אינה ששה להגדיר עצמה בבהירות, אך הלב כמֵהַ לדברים השונים שמתנגנים בו, וכמי שמתעורר בבוקר וחש ערגה לדבר לא ברור כך גם התחושה למקרא השירים מעוררי המחשבה ולא מעט טִרְדה לאורך דפי הספר.
צִפּוֹר לֹא מַמָּשִׁית שֶׁעוֹמֶדֶת
עַל עָנָף בִּלְתִּי נִרְאֶה שׁוֹרֶקֶת
עַל דְּבָרִים שֶׁלֹּא קָרוּ
אַחַר-כָּךְ תִּרְדֹּף אַחֲרֵי מָה שֶׁשָּׁקוּף,
יֵשׁ כְּנָפַיִם לְדָבָר.
("שריקה", עמ' 29)
ובכן מה, האם הכל נדמה? שמא העולם הוא משחק מחשב שיצר אותו מי שיצר, איזו אפליקציה שאנו והחי סביבנו משחקים בתוכה, לוקחים בה חלק, רואים וחשים את עצמנו אך למעשה אנחנו שקופים ליקום, מיני עליסות ספוגות אשליה של קיום בארץ של מראות?
לא בכדִי בחרתי לפתוח את רשימתי בשיר "שריקה". כי חשתי בו את נשמת הספר. כי מעט השורות שבו היכו בי. היכו בגלל המחשבה שעוררו בי על שקיפות אפשרית שלנו, ועל תפיסת ההיתכנות של מצב מדומה שאנו חיים בו. לא פעם התבטאתי כך, אבל זה אכן נוכח כאן, העניין הזה של ציניות הבריאה, של העולם, של החיים. אין זאת אלא שהמחשבה הצינית, ילודת התסכול, מכורח ראיית הדברים מולידה כתיבה שיש בה הטעם שנותר מריר משהו בקצה הלשון, וזו בדרכה מוסיפה את ההד שמתלווה למילים הכתובות ומעוררת מחשבות על דברים שמעבר להן.
כַּמָּה קָשֶׁה לָזוּז מִפֹּה,
לָצֵאת, עַד שֶׁנִטְרֶקֶת הַדֶּלֶת
מֵאֲחוֹרִי הֶרְגֵּל יָשַׁן.
תָּמִיד מַשֶּׁהוּ יַחְסֹם אֶת הָאֹפֶק,
יִרְבּוּ הַסְּפֵקוֹת כְּסִרְפָּדִים בַּגַּן.
הָיִיתִי רוֹצֶה לְבַקֵּר בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל מַשֶּׁהוּ.
וְצָרִיךְ לְהַפְרִיךְ אֶת זֶה שֶׁדָּבָר לֹא זָר לָנוּ,
רֹב הַדְּבָרִים לֹא שְׁמִישִׁים
וּבְמַבָּט לְאָחוֹר תָּמִיד
יְלַבְלֵב הַהִסּוּס
("מחברת השמש", עמ' 11)
אכן סקרנות האדם גדולה ונראה שלעולם לא תהיה מסופקת, כל שכן זו של המשורר. המחשבה על הבלתי נראה, הבלתי מוחשי, הבלתי ברור - כל אלה יוסיפו לעורר את התהיות כמו את הכמיהות לראות צד אחר, למצוא עולם שונה. דברים שמעבר לירח. קיום שהוא מחוץ לחיים המוכרים לנו, דברים שעינינו אינן יכולות לראות. אך דומה שאין לנו הביטחון בכך. שאם כן, מה מביא אלינו את אותה תחושה טורדת מנוחה? מה מפר את האמון ואת התום בעולם שנוצר לכאורה למעננו? מה מביא אותנו לחשוב ולהרגיש כך? האם זו ההבנה כי יש דברים גדולים מאיתנו, מיכולתנו, מהבנתנו? האם אותה ידיעה קשה כי אין הבדל מה נשיג בחיינו, אחד הוא החידלון שיבוא ויעלים הכול? יעבור הזמן ויָדהה אותנו, ירַדֵד, ימוסס? נהפוך תמונה מצהיבה ואולי זיכרון? אולי נרגיש שעברנו כאן, אולי רע ואולי טוב אבל רק עברנו במקרה? חוליה בגלגל המתגלגל? ואולי לא בכדי ולא במקרה נוצר העולם עגול, כדורי, מסתובב, ומבלי שנבין הוא בוחש בנו, מלהטט ומטלטל?
עוֹד יִנָּשְׂאוּ עֲנָפִים בַּגַּן, עוֹד יַחְלְפוּ עֲנָנִים
וַעֲנִיִּים יֻשְׁלְכוּ אֶל פִּנּוֹת הַחַיִּים.
תּוֹלְדוֹת הַצַּעַר יִפָּרְעוּ בְּיוֹם הִוָּלְדִי,
קְרוֹבֵי מִשְׁפָּחָה יִקָּלְעוּ אֶל אַלְבּוֹם
הַבִּלְתִּי נִמְנַע:
סַבִּי שֶׁהִצְהִיב בִּתְמוּנָה יְשָׁנָה,
סַבֹּתִי הַיָּפָה בְּחֻלְצָה רְקוּמָה
כְּנָטָאשָׁה. שָׁלוֹם עַל רֹאשׁ כֻּלָּנוּ.
(מתוך "מלחמה", עמ' 23)
לְעוֹלָם יִחְיוּ יְלָדִים אֶת הַחֲלוֹמוֹת הָאֲבוּדִים שֶׁל
אָב וָאֵם, צְלָלִיוֹת-עַד עַל קִירוֹת הַבַּיִת,
לֹא יִמּוֹגוּ גִּבּוֹרֵי הַסְּרָק בַּטְּרַקְלִינִים.
אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַצְּלָלִים,
בְּכָל מִשְׁפָּחָה חוֹרְצִים וְלֹא נוֹדָעִים
לַעֲשׂוֹת אֶת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה.
בְּכָל בְּנִין כְּבָר נִסְתֶּרֶת מַפַּלָתּוֹ,
בְּכָל אָדָם מֻצְנָעִים חֲלוֹמוֹת
שֶׁהוֹלְכִים וְקוֹפְאִים אֶל עַצְמָם.
תָּמִיד נוֹגְעִים אֶל הַלֵּב תְּמוּרוֹת פֶּרַח מִבְּהִירוּת הַשֶּׁמֶשׁ.
מִנֶּגֶד מִישֶׁהוּ יֶחְסַר אֶת מָה שֶׁאֵין לָאֵל יָדוֹ
תָּמִיד יֶחְסֶה בְּאִחוּר וַעֲנוּד קוֹצִים
בְּתוֹךְ מָה שֶׁעָבַר.
(מתוך "דרך הישר", עמ' 33)
ובכן זוהי דרך הישר. הינה היא, ואם אכן נלך על פיה נסכים בוודאי עם הכתוב. ואם לא נרצה לחשוב כך, אל דאגה. יבואו דברים, יתחוללו בנו, יסבירו לנו את עובדות החיים. את העמל ואת היזע ואת הדמעות, את אלה הלחות ואת אלה היבשות, אלה הזולגות ואלה הקופאות. וכמו לא די בגזֵרה של כורח החיים עצמם, בא האדם עצמו וכאילו מרצונו משתתף במשחק שאינו יודע ככל הנראה כי נכפה עליו: משחק ההכחדה העצמית. קטל מתוך השתלטות, ומתוך כוחנות, ומתוך שנאה, ומתוך טרוף ומתוך חלומות של גדלות. ובוודאי לא מניתי אלא רק חלק מרַעותיה החולות של האנושות.
יש לו מילה של
כבוד לבורא עולם, מחויבות הקשת בענן. אכן כן. אלא שיש פתרונות אחרים, עוקפי הבטחה. ומה מתאים ממשחקם של בני-אדם שאינם חדלים להכחיד את מינם? ומה בלתי מובן מכול, מה מקולל מכל אם לא מלחמות שבני אדם מביאים על עצמם? שמא אכן נועדנו לעשות זאת, לאחר הכול, כי הדברים אינם שלנו, גם לא למעננו, ורק איננו מבינים זאת?
לֹא לְמַעַנְךָ כּוֹכָב מֵעָלֶיךָ
הִקְלִישׁ וְחָוַר.
שֶׁהַטֶּבַע לֹא יַנִּיחַ אֶת יָדוֹ
עָלֶיךָ.
אַתָּה שֶׁנּוֹשֵׂא אֶת הַצַּעַר
כְּמוֹ חֲלוֹם עַל לֵדָה מֵחָדָשׁ.
בְּדִיּוּק כְּשֶׁגִּלִּיתָ אֹשֶׁר,
הַמֵּתִים הִרְחִיקוּ נְדוֹד
("לידה", עמ' 41)
אם אלו הם הדברים, ממה ואיך מורכב העולם, מה הם החיים, מה הוא הנראה, המוחשי? - "נְמַל הָאֵם הִתְגַּלָּה / כְּטָעוּת בַּכְּתֹבֶת." כותב בר-כוכב. וזה סוריאליסטי, אפילו מיסטי, ואם יש ספק בכך, הנה "בַּבַּיִת רוֹדְמוֹת הַבְּרִיּוֹת / בִּתְנוּעָה חֲשָׁאִית / גּוֹלוֹת מֵחַיֵּי עַצְמָן." ואילו "הַמּוּזִיקָה הִיא צוּרוֹת שֶׁל בֶּכִי / שֶׁאָבַד מְקוֹרוֹ." כאותה יללת תנים בישימון שאין לו סוף, שאותם אי-אפשר למצוא. (מִתּוֹךְ הקצרים של פינת ה"אבדות" שבעמוד 53).
ובכן הנמל, האדם, המוזיקה - שלושה מצבים של קיימוּת? החומר, האנוש והרוח - אינם אלא טעייה גדולה, תעייה שאין לה סוף? אולי אין פלא שכך, הלא תובנות כאלה שופעות בַשירה שכאן, וזו מביאה אותך אל קצות המחשבה. אפילו שמו של הקובץ כולו, "מחברות השמש", מזכיר משהו שמחוץ לנו, קוסמי, תר אחר אחיזה, אולי אפילו אחיזה פגנית קדמונית באותו כדור מתלהט.
אני מרבה לשאול שאלות בדחף השירים, אך חש כי השאלות רטוריות. והיות שנלכדתי בשורות איני תוהה על כך. התובנות המהורהרות האלה כובשות אותך, מביאות אותך לחוש כי הכותב שואל אותך את אותן השאלות שאתה שואל את עצמך למקרא שירתו, ואולי לא פלא כלל שגם שאלותיו שלו רטוריות. כי מי ישיב לו עליהן? ומי ישיב לנו?
הַגַּן שֶׁלִּי שׁוֹנֶה מִגָּן עֵדֶן,
חַיִּים שֶׁלִּי שׁוֹנִים מֵחַיַּי,
מָה צוֹפְנִים רְגָעִים?
בּוּעִיּוֹת אוֹ הִבְהוּבִים
לְאָן נֵעָלֵם כָּל זֶה?
נִצָנֵי הָאֲוִיר כְּבָר הִבְכִּירוּ,
אֵרוּעִים הָיוּ מִתְרוֹפְפִים,
מַצַּב רוּחַ מָלֵא זִכָּרוֹן
כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְהַרְכִּיב,
יִחוּרִים לְמָה שֶׁלֹּא צִמַּחְנוּ.
("ייחורים", עמ' 67)
שלושה שערים בספר: "מחברת השמש" הוא השער הגדול ביותר ומהווה יותר מחציו של הספר ומעניק לו את שמו. אחר כך מגיעים שני חלקיו האחרים: "תרנגול בחורף" ו"פרגים". ועל אף שבחלק השני הוא מתרכז יותר בריאלי, ובחלק השלישי נוטה להיות רומנטי, גם אז אינו חומק מאותה תחושה שהכול יכול להתרופף ולחמוק, כאילו נשברת מראָה ואז מתפרק ונגוז כל מה שראינו בתוכה - כי לאחר הכול, הדברים אינם אלא חלק מאותה אפליקציה.
אין פלא שאפילו האישה שאִתה הוא מעביר את לילו, כמוהָ כלא אמתית. היא אישה זרה. באהבתו אינו בוטח, האהבה אל גופה הייתה אל בשרה בלבד, טובה לשעת המעשה, אהבה שדינה לחלוף עם תום העונג. אישה שכמוה כאותה עיר זרה. עיר שבה עם בוקר אתה לוגם קפה, מקפל את עצמך ואת תחושותיך המתפוגגות באור העולה, ויוצא ממנה. שלום לך לילה.
בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ
גּוּפִי הָעֵירֹם, סִימַן שְׁאֵלָה
מֵשִׁיב נֶפֶשׁ לְשָׁעָה קַלָּה
בֵּינִי לְבֵינֵךְ,
יָדַעְתִּי
כְּמוֹ הַקּוֹרֵא בָּאוֹב, מַעֲלֶה
עַל נֵס אֶת פָּנַיִךְ הַיָּפִים
וְאֶת מוּחָשִׁיּוּת גּוּפֵךְ
בְּעִירֵךְ הַמִּסְתּוֹרִית
מוֹדֶה עַל הֱיוֹתֵךְ.
(מתוך "שאלה", עמ' 89)
גם החיבור החם והנעים הזה עלול להיות לא אמיתי, מבחינת הרגשות שבו. עלול לחלוף והוא כנראה זמני, אם כי יש בו נחמה כלשהי. נחמה חולפת של לילה עם יצור אחר בן אנוש, אישה יפה שבשרה חם ורך וענוג ומשלים את החסר בו. האם יחזור לשם? והלא יש בלילה כזה גאולה פורתא. גאולה אומנם של הגוף, אך אם אכן שוכנת נפשנו לעת חיותנו בגופנו אפשר שגם לה יהיה קורטוב מאותה גאולה, נלפתת באנחת הגוף וחשה כי היא אוהבת ואולי נאהבת במשך הלילה.
כי על-אף הכל, יש בין בני אנוש נחמה שאפשר להעניק אותה, נחמה שבאותה מידה אפשר לקבל אותה, ומי שבא לקבל אותה בא גם לתתה. והיא אכן ניתנת, בדרך-כלל, על-מנת לקבל תמורתה ולא פעם דומה שהנתינה מביאה נחמה גם היא. וככל שקראתי בספר הזה חשתי כי האדם אכן זקוק לנחמות. בקומו ובצאתו ובלכתו ובעשותו, בצעירותו ובבגרותו, לכל אורך הדרך הוא זקוק לנחמות. בקבלו בתתו הוא מתנחם, איש ואישה בדרכם. אפילו הציניות היא מין נחמה. כי כפי שאמרנו בתחילה, אחת היא הדרך וכל המתרחש בה אינו אלא הבל.
לפי-כך אעתיק את השיר הבא, שסוגר את הספר, במלואו. כי יש בו משום סיכום של דברים, משום סגירת חלון שהצצנו דרכו לכאורה החוצה. הצצנו וראינו ונפגענו.
בַּחֲלף הַזְּמַן כְּתֹנֶת פַּסִים
הוֹפֶכֶת לְאָרִיג תַּכְרִיכִים.
וְהָיִיתָ עַתִּיק מִן הֶעָרִים
הָיִיתָ מִינֶרָל, נָטִיתָ לַצְּמַחִים,
שָׁכַחְתָּ אֶת גִּלְגּוּלֶיךָ הַקּוֹדְמִים, תְּבוּסוֹת
מְלַבְלְבוֹת בִּתְחִלַּת הָאָבִיב, זוֹרְמִים נְחָלִים,
מַפְשִׁיר הַדָּם, פּוֹרַחַת שְׁתִיקָה
אַף כִּי נִדְמֶה שֶׁאַתָּה מְהַלֵּךְ בִּגְדוֹלוֹת,
בִּשְׁנָתְךָ אַתָּה מְהַלֵּךְ
אִשָּׁה אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ
וְאַתָּה בַּסַּנְוֵרִים
אוֹ שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אִשָּׁה
וְהִיא בְּסַהֲרוּרִים
מַשֶּׁהוּ מַנְחֶה אוֹתְךָ
עַל מִטָּתְךָ בְּעוֹדְךָ
מַשֶּׁהוּ מֵשִׁיב אוֹתְךָ בַּבֹּקֶר
לִהְיוֹת מָה שֶׁאַתָּה.
(,משהו", עמ' 94)
יסלח לי בר-כוכב אם הפלגתי רחוק משהתכוון, אבל אומַר שבכל מקרה הוא זה אשר הפיח את הרוח במפרשַי. ודאי הוא כי עוד יבואו ויפרשו את מילותיו, את שורותיו, את מרווחיו. ינתחו כראוי ליצירתו. רשימתי אינה רשימה ביקורתית, לא באתי לבקר. זוהי רשימת חוויה.
ואתה, ידידי הקורא, מי אתה? האם הינך כאותה ציפור השורקת על דברים שלא קרו? האם תרדוף אחרי דברים שקופים חסרי ממשות? האם תרוץ אל אופק שאינך יכול למצוא? או אולי תקיץ מחלומך הקטן הישר אל חלומו הגדול של מישהו אחר, כביר מאתנו, שמכוון אותנו כרצונו?
